קזחסטן והסכמי אברהם: תפנית גיאופוליטית בלב אסיה

ב‑7 בנובמבר 2025 הודיעה רפובליקת קזחסטאן כי היא מצטרפת באופן רשמי למה שמכונה “הסכמי אברהם”, ובכך היא המדינה הראשונה מאסיה המרכזית, וכן הראשונה ממרחב ברית המועצות לשעבר שנכנסת למסגרת הפוליטית הזו, אשר נוסחה במקור על ידי ארצות הברית כדי לנרמל יחסים בין ישראל ומספר מדינות ערביות. ההחלטה הזו הוצגה בדיאלוג הרשמי המערבי כצעד לקראת “שלום אזורי” ו”יציבות בינלאומית”, אך קריאה מעמיקה במסמכים ובניתוחים שפורסמו במרכזי מחקר אמריקניים — ובדגש על מסמך של מרכז המחקר לאסיה הדרומית ולמזרח התיכון של הצבא האמריקני — חושפת רבדים עמוקים יותר שמעבר לנרטיב הרשמי, ומצביעה על אג’נדה גיאופוליטית רחבה יותר שמטרתה לשכתב את מאזן הכוחות במרכז אסיה.

מהצד הרשמי, משרד החוץ של קזחסטאן הדגיש כי החלטת ההצטרפות ננקטה “בלבד לטובת קזחסטאן”, וכי היא עולה בקנה אחד עם מדיניות החוץ “מאוזנת, בונה ושלום”. אסטנה גם הדגישה כי השתתפותה בהסכמים אינה מסמנת ויתור על תמיכתה בפתרון שתי המדינות או על עקרונות החוק הבין‑לאומי והחלטות האו”ם הנוגעות לסכסוך הפלסטיני. מסר זה משקף ניסיון ברור להרגיע הן את הציבור הקזחי והן את שותפיה האזוריים כי הצעד אינו מהווה נטייה חד‑צדדית או הפתעה ביחסי החוץ המסורתיים שנשמרו מאז עצמאות המדינה.

עם זאת, ההקשר הגיאופוליטי הרחב מראה כי אי אפשר לנפות את הצטרפות קזחסטאן מהשינויים המשמעותיים באסטרטגיה האמריקנית כלפי מרכז אסיה. ארצות הברית, שמנסה כבר שנים להקטין את שליטת רוסיה, סין ואיראן באזור חיוני זה, רואה בהסכמי אברהם כלי פוליטי גמיש שניתן להרחיבו מעבר לים התיכון. לפיכך, הכנסת קזחסטאן למסגרת זו אינה רק חיזוק היחסים הבילטרליים עם אסטנה, אלא ניסיון להפוך את ההסכמים לפלטפורמה חוצת אזורים, שמטרתה לשכתב רשתות של שותפויות ושיתופי פעולה כלכליים וביטחוניים.

אחד ההיבטים המרכזיים בהנחה הזו הוא התמקדות באיראן. המסמך האמריקני מקדם את הרעיון שהצטרפות קזחסטאן מסייעת לערער את תפקידה הגיאופוליטי של טהרן באמצעות תמיכה ב”הנתיב האמצעי”, שהוא מסלול מסחרי חלופי שמקשר בין סין לאירופה דרך מרכז אסיה, הקווקז וטורקיה — תוך עקיפה מכוונת של שטח איראני. באופן זה, המטרה אינה רק לגוון את דרכי המסחר, אלא גם לבודד את איראן מבחינה כלכלית ולהפחית את חשיבותה כציר קשר גיאוגרפי טבעי בין מזרח למערב.

במקביל, הרקע הרוסי בולט בהקשר זה. לקזחסטאן יש היסטוריה של קשרים עמוקים עם מוסקבה — כלכלית, ביטחונית וגיאוגרפית — אך הדיאלוג האמריקני מנסה להציג את הצטרפות אסטנה להסכמים כצעד “שחרור” מהשפעה רוסית מסורתית וכסיוע לגיוון השותפויות האסטרטגיות. מנקודת מבטו של וושינגטון, הקטנת תלות קזחסטאן ברוסיה בתחומי האנרגיה, הביטחון והתשתיות מאפשרת לארצות הברית לבסס נוכחות באזור שתמיד נחשב זירה אסטרטגית חשובה עבור השפעה רוסית.

ברמה הכלכלית, יש לציין שקזחסטאן כבר מחזיקה בקשרים מתקדמים עם ישראל, כאשר היחסים הדיפלומטיים בין הצדדים חוזרים לשנת 1992, והם התפתחו משמעותית בתחומי הטכנולוגיה, החקלאות והחדשנות. נתונים מראים שבשנת 2023 הפכה קזחסטאן לרביעית במעלה מבחינת אספקת נפט גולמי לישראל, בהיקף מסחרי העולה על 340 מיליון דולר. בשנת 2018 אף נחתם הסכם שותפות אסטרטגית שחיזק את שיתוף הפעולה הזה. בהקשר הזה, ההצטרפות להסכמי אברהם מוצגת, בחלק מההקשרים, כצעד טבעי להרחבת שותפות זו תחת מסגרת פוליטית רחבה יותר.

למרות זאת, המרכיב הכלכלי אינו מנותק מהשיקולים האסטרטגיים האמריקניים. במהלך פסגת C5+1 שנערכה בוושינגטון, הנשיא קסים‑ג’ומרט טוקאייב חתם על הסכמים עם ארצות הברית בהיקף של כ‑17 מיליארד דולר, שכוללים תחומים חיוניים כגון אנרגיה, תעשייה, דיגיטציה וחינוך. נתונים אלה משקפים את העניין הגובר של ארצות הברית במרכז אסיה — לא רק כ"שוק מבטיח", אלא כצומת גיאופוליטי שיכול להשפיע על שרשרות האספקה העולמיות, בייחוד בתחומי המתכות החיוניות והאנרגיה.

מבט רחב יותר שהמאמר מעלה מצביע על כך שהצטרפות קזחסטאן עשויה לשמש צעד מקדים להרחבת המעגל של נורמליזציות גם למדינות נוספות באזור, כגון אוזבקיסטן ואזרבייג'ן. היעד הסופי של הרחבה פוטנציאלית זו הוא יצירת גוש אזורי המיועד לוושינגטון ולישראל, שישמש כחוצץ גיאוגרפי‑פוליטי בין ההשפעה הרוסית והאיראנית, ובמקביל יצמצם את הנוכחות הסינית הגדלה במרכז אסיה.

בהערכה כוללת ניתן לומר שהצטרפות קזחסטאן להסכמי אברהם מייצגת שינוי מהותי בטיב ההסכמים עצמם — היא מעבירה אותם ממסגרת אזורית מצומצמת במזרח התיכון וצפון‑אפריקה לכלי אסטרטגי בעל היקף גלובלי. עבור קזחסטאן, הצעד מוצג כהזדמנות לחיזוק שותפויות בינלאומיות ולגיוון האפשרויות הכלכליות והפוליטיות בסביבה בינלאומית לא יציבה. עבור ארצות הברית — זהו חלק מאסטרטגיה רחבה יותר לשכתוב מאזן הכוחות במרכז אסיה וליווי עמדתה האסטרטגית לעומת ההישגים המסורתיים של רוסיה, איראן וסין. בין שתי נקודות מבט אלה נשאר השאלה פתוחה לגבי מידת יכולתה של אסטנה לשמור על מדיניות “איזון רב‑צדדי” כנגד גלי ההקצנה הבין‑לאומיים, והאם צעד זה יחזק באמת את היציבות, או יוסיף שכבה חדשה של מורכבות לנוף האזורי הרגיש.