בחתימת הסכמי אברהם בשנת 2020 הם לא הוצגו כיישום של פשרה פוליטית מחוזרת בלבד, אלא שווקו כפתיחה לעידן חדש של שלום ושגשוג כלכלי במזרח התיכון. עם זאת, הנרטיב הציבורי הזה הסתיר מאחורי הקלעים פרספקטיבה ישנה ומעשית יותר, המבוססת על מה שנודע כעקרון “השלום הכלכלי” שנוסח בידי שמעון פרס — עיקרון שבפיו שלום איננו מטרה מוסרית בפני עצמה, אלא כלי לשכתוב האזור דרך שילוב הון ממדינות המפרץ עם טכנולוגיה ישראלית. חזון זה לא נקטם עם מותו של פרס, אלא עבר לדור הבא, בייצוגו של בנו נחמה פרס, ששילב את תפקידו ב“מרכז פרס לשלום וחדשנות” עם תפקיד מנהיגותי באחד מקרנות הון הסיכון הישראליות הגדולות — והפך את הרעיון מתפיסה פוליטית לתכנית השקעה מתקדמת.
כעבור חודשים ספורים מאז חתימת ההסכמים, החלה התכנית הזו להתממש בפועל באמצעות זרימות הון אסטרטגיות מקרן ההון הריבונית של אבו־דאבי, “מובאדלה”, ישירות ללב מערכת ההייטק של ישראל. לא היה זה רק השקעה מסורתית שמטרתה תשואה כלכלית — אלא מיזוג עמוק בין הון ריבוני אמירתי לבין הממסד התעשייתי‑צבאי‑סייבר ישראלי, אשר באמצעות הכספים פותחו טכנולוגיות חדירה, ניטור וחיסול שנבדקו בשטח בפלסטין ולאחר מכן יצאו לשווקים רחבים יותר, לרבות בזירות סכסוך אחרות, ביניהן סודאן.
במרכז האסטרטגיה הזו ניצב שיח’ טחנון בן זיד, המגלם בקשריו את חיבור הביטחון הלאומי עם השקעות וכלי בינה מלאכותית. הוא משמש כאיש ביטחון לאומי, אך גם כיו”ר מועצת מנהלים של “מובאדלה”, וכמו כן כיו”ר מועצת מנהלים של חברת G42 המתמחה בבינה מלאכותית. צבירת סמכויות יוצאת דופן זו מקשה על הפרדה בין החלטות ביטחוניות להחלטות השקעה, שכן ההשקעות הטכנולוגיות הופכות לכלים בתוך אסטרטגיית ביטחון רחבה יותר — לא רק להימורים בשוק.
בהקשר זה, “מובאדלה” הזרימה כ‑100 מיליון דולר לשש קרנות הון סיכון ישראליות נבחרות בקפידה, ביניהן Pitango, Viola, Mangrove, Aleph ואחרות. קרנות אלה אינן גופים ניטרליים בשוק החדשנות, אלא מהוות את עמוד השדרה של הכלכלה הטכנולוגית בישראל, והן מקיימות קשרים ישירים עם הצבא והשב״כ. מרשים שלא מדובר ברשת שצצה אחרי ההסכמים — אלא ביצירה הדרגתית של קשרים לא גלויים לאורך שנים, מה שמצביע על כך ש”אברהם” היו רגע הכרזה, ולא רגע יסוד.
אחת התוצאות המיידיות של השקעות אלה הייתה ההתרחבות למה שניתן לכנות “כלכלת כריית הנתונים”. דרך מימון חברות שנראות אזרחיות במראיהן, בוצע פיתוח תשתית דיגיטלית המסוגלת לאסוף ולעבד נתוני משתמשים בקנה־מידה אזורי. דוגמה בולטת לכך היא חברת ironSource, שפיתחה אפליקציות המותקנות בכפייה על סמארטפונים ברחבי האזור ואוספות נתונים רגישים ללא הסכמה ברורה של המשתמשים. סוג זה של איסוף נתונים אינו מניב רווחים מסחריים ישירים — מצב שמחזק את ההנחה שהמטרה האסטרטגית היא שליטה בזרימות מידע כמשאב גיאו‑פוליטי.
המערכת הזו משלימה את עצמה דרך מה שדומה ל”משולש השליטה על הנתונים”: פלטפורמות אירוח כמו Wix, חברות לניתוח התנהגותי כמו AppsFlyer, וכלי חילוץ ברמת החומרה כמו ironSource. עם התמיכה של הקרנות הממומנות על‑ידי “מובאדלה”, לשותף האמירתי‑ישראלי יש תמונה כוללת של מחזור חיי המידע הדיגיטלי במזרח התיכון — מרגע יצירתו ועד ניתוחו ושימושו למטרות ביטחוניות.
אבל הפן האזרחי של אסטרטגיה זו הוא רק חצי מהתמונה. מאחוריו עומד תעשיית סייבר‑צבאית מאוחדת, שמקשרת בין קרנות ההשקעה לחברות פריצה וריגול. בעבר, איחוד האמירויות הייתה לקוח של טכנולוגיות ריגול ישראליות כמו “פגסוס” ו“עין הנשר”; לאחר ההסכמים, היא הפכה לממון ולשותף בפיתוח הדור הבא של טכנולוגיות אלה. הדבר ניכר במימון חברות כמו CyberArk, המקושרות ליחידות מודיעין צבאיות בישראל ומתמחות באבטחה או פריצה של מערכות רגישות ביותר.
מימון זה מצטלב עם ברית צבאית‑סייבר רשמית שמובלת על‑ידי חברות הנשק הישראליות הגדולות, כמו התעשייה האווירית לישראל (IAI), ושואפת לייצא פתרונות סייבר כוללים למדינות שונות. כאן מתגלים “ידיות הפטיש של האמירויות”: יד פיננסית המממנת את המערכת האקולוגית, ויד טכנולוגית, המוצגת ב‑G42, שמקיימת שותפויות ישירות עם מנהיגי התעשייה הצבאית בישראל — מה שהופך את אבו־דאבי לשותף אסטרטגי שלא ניתן לוותר עליו בתכנית הייצוא הטכנולוגי‑הצבאי.
סודאן שימשה כאחת מ”שדות הבדיקה הקרביים” של המערכת הזו. מאז פרוץ המלחמה, הושמעה טענה מתועדת כי איחוד האמירויות סיפקה תמיכה בכוחות התמיכה המהירה — כולל נשק וטכנולוגיות מתקדמות, לרבות מערכות לוחמה אלקטרונית ופריצות תואמות למוצרי חברות ישראליות מובילות. תמיכה זו לא רק האריכה את משך הלחימה ואפשרה ביצוע הפרות קשות, אלא גם יצרה הזדמנות לבדוק טכנולוגיות חדשות בסביבה אמיתית של לחימה — מה שמעלה את שוויין בשוק ובתחום הצבאי.
במקביל, רצועת עזה שימשה כ”מעבדה בסיסית לפיתוח טכנולוגיות לשימוש כפול”, שבה מחקר אקדמי מתמזג עם יישומים צבאיים. פרויקטים של גילוי מנהרות, שמובל על‑ידי חוקרים המקושרים למוסדות אקדמיים וחברות נשק ישראליות, מהווים דוגמה לקשר זה — כאשר ידע מדעי הופך לכלי ישיר בלחימה, ולאחר מכן ממוסחר כמוצר מתקדם לשיווק עולמי.
מעגל זה משלים את עצמו עם ייסוד קרנות חדשות שהשקיעו במפורש ב”טכנולוגיה שנבדקה קרבית”, תוך ניצול המלחמה כדגם עסקי. באופן זה, ההון האמירתי הופך לחלק ממחזור חדשנות צבאית‑כלכלית, שבו הטכנולוגיות נבדקות בשדות הקרב ולאחר מכן משווקות כפתרונות מתקדמים.
בהקשר הרחב יותר, אסטרטגיה זו מתרחבת אל לב המאבק העולמי על שבבי בינה מלאכותית. ההשקעות של “מובאדלה” החוצות חברות אבטחה דיגיטליות ישראליות ועד לחברות תכנון שבבים עולמיות מעניקות לה בסיס בתוך שרשרות האספקה שהתבססו על חברות ענק כמו Nvidia. כאן עניין איננו רק השקעה — אלא חדירה אסטרטגית למערכת הטכנולוגיה הגלובלית, המשרתת שאיפות לשליטה דיגיטלית וביטחונית.
לסיכום, מתברר כי “המערב החדש של המזרח התיכון” עליו דיברה דוקטרינת ה”שלום הכלכלי” אינו בנוי על בסיס של פיוס, אלא על שילוב הון ריבוני מהמפרץ עם התעשייה הצבאית‑סייברית הישראלית. “מובאדלה” אינה משקיעה ניטרלית — היא שותפה אסטרטגית בעיצוב מחדש של האזור, דרך שליטה על נתונים, חימוש סכסוכים והשפעה על עתיד הטכנולוגיה העולמית. ובמובן זה, הסכמי אברהם היו רק סיבוב מימון ראשוני לפרויקט רחב יותר, שפרקיו ממשיכים להתפתח בהדרגה.
