טראמפ לא יודע להבחין בין עשיית עסקה לבין עשיית שלום

למרות ההצהרות הנוצצות והתעמולה האינטנסיבית סביב תפקידו של דונלד טראמפ כ"מחולל שלום עולמי", חושפים האירועים האחרונים פער עמוק בין הטענות לבין המציאות בשטח. מסכסוכי גבול בדרום-מזרח אסיה ועד המתיחות הממושכת בין רואנדה לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, ובמיוחד המשבר המתמשך בעזה — נראה שמה שמוצג כהצלחה דיפלומטית אינו אלא מופע ראווה. לפי מאמר שפורסם בעיתון "הגארדיאן" ופורסם בתרגום באתר "אל-חאנדק", קיימת סתירה ברורה בין הדימוי התקשורתי לבין המציאות המדינית בניסיונותיו של טראמפ להביא שלום. לפי מומחים בינלאומיים, טראמפ מתקשה להבחין בין "שלום שלילי" ל"שלום חיובי" — הבדל שמעיד על מוגבלות הגישה שלו בניהול סכסוכים עולמיים.

טראמפ התפאר לא אחת ביכולתו להביא שלום עולמי — יכולת שבזכותה אף קיבל את "פרס השלום" הראשון (ואולי האחרון) של פיפ"א. אולם ההתפתחויות האחרונות הבהירו את מגבלותיו של תפקיד זה שהוא מייחס לעצמו.

טראמפ ייחס לעצמו סדרת "הצלחות" דיפלומטיות: הסכם חדש בין רואנדה לקונגו, תיווך במאבק הגבול האלים בין תאילנד לקמבודיה, ו" cessfire" בעזה. אולם כל ההישגים האלה קרסו תחת אור זרקורים ביום שני אחד, בו נמשכו גם הלחצים של טראמפ ואנשיו על אוקראינה לגמול לרוסיה.

באותו יום התחדשו הקרבות הקשים ביותר מאז הקיץ בין תאילנד לקמבודיה. באזור האגמים הגדולים, ההסכם שנחתם לאחרונה בוושינגטון בין רואנדה לקונגו נתקל בהתנגדות, כשנשיא קונגו פליקס טשיסקדי הכריז בפרלמנט כי רואנדה מפרה את ההסכם כבר מיומו הראשון. בעזה נמשכת המצוקה תחת תקיפות יומיות כמעט.

גם אם מישהו מניח כוונות טובות מאחורי יוזמות השלום של טראמפ — כמו רעיון להעניק למכון השלום האמריקאי את שמו — הרי שמומחי מדיניות חוץ מבדילים בין שני סוגי שלום על פי הסוציולוג הנורווגי יוהאן גאלטונג, מייסד תחום לימודי הסכסוך.

גאלטונג מבדיל בין שלום שלילי — היעדר אלימות ישירה תוך הישארות של גורמי הסכסוך בעינם, לבין שלום חיובי — שדורש טיפול בעוולות מבניות והיסטוריות, בניית אמון, ושינוי מערכתי ביחסים בין הצדדים. דוגמה לשלום שלילי היא המתיחות המתמשכת בין הודו לפקיסטן, שאותה טוען טראמפ כי פתר.

אך מבקריו טוענים כי טראמפ וצוותו אינם פועלים אפילו להשגת שלום שלילי. במקום זאת, הם עוסקים ב"עשיית עסקאות" — גישה טרנזקציונלית לחלוטין, החסרה את המורכבות והמחויבות הנדרשת ממי שפועל למען פיוס אמיתי.

כפי שכתב ארתור בוטילס במאמר למכון השלום הבינלאומי, בעוד שעסקנים מביאים עימם תכונות חשובות כמו פרגמטיות והתמדה — ההבדל המהותי הוא שעסקאות הן בעלות תוצאה אפסית (אחד מרוויח, אחד מפסיד), בעוד תהליכי שלום נועדו להוביל לפתרונות מסוג win-win שמתמקדים בצרכים העמוקים של הצדדים.

אבל עבור טראמפ, מה שחשוב באמת הוא התמונה: הלחיצות ידיים, הפלאשים, החתימות. לא תהליך שלום מעמיק, אלא הרגע הטלוויזיוני. וזה לא מפתיע לאור הרקע שלו בעולם העסקים, בו "ניצחון" הוא היעד המרכזי.

חמור מכך — חוסר המחויבות הזה ניכר לכל הצדדים, ומביא את המו״מ עצמו להפוך לזירה לניהול האשמה במקרה של כישלון. לעיתים קרובות, טראמפ עצמו הוא דווקא הגורם הכי פחות אמין בתהליך.