תיאוריית "התפתחות הסבלנות" במשא ומתן הישראלי–הלבנוני

הספר ״דינמיקת הסכסוך האזורי הבלתי‑משקולל: התפתחות הסבלנות״, מאת חוקר ישראלי ד״ר יורי ריסנק — אשר מינה ראש ממשלת ישראל בניוֹמין נתניהו להשתתף במנגנון (״המיכניזם״) — לאחר שהכריז לבנון על מינוי נציג אזרחי, מציע מסגרת תיאורטית חדשנית להבנת סכסוכים אזוריים שאינם סימטריים. הספר נשען על מושג ״התפתחות הסבלנות״ (The Evolution of Patience) בקרב הצדדים המתנגשים, ובראיית ריסנק — סכסוכים אינם מוצבים כסטטוס קוו אלא כתהליך התפתחותי שבו משתנה עמדת הצדדים ביחס לזמן עם השנים.

חשוב לבחון את השקפתו של ריסנק כדי להבין חלק מהגישות של ממשלת ישראל כלפי לבנון בטווח הרחוק. ריסנק מסביר את הסכסוך באמצעות מודל מצטבר המשלב תאוריית משחקים דינמית עם מנגנונים אבולוציוניים. במודל זה, נבנית "משחק עימות זמן‑ממושך" בין צדדים בעלי כוח שונה — כל צד בוחר בין המשך דרישה על שטחים/עמדה, לבין קבלת פתרון זמני או פשרה; כל החלטה משפיעה על יכולת הרווח העתידית. הבחירות החוזרות יוצרות היסטוריה של אינטראקציות שמשנה את איזון ההסתברויות, במקום להניח שכל פעיל וחסיד מחזיקים מנטליות קבועה. ריסנק מניח בחירה אבולוציונית/למידתית: אסטרטגיות מוצלחות משתרשות, אלה שנכשלות נדחות — וכך משתנה, בהדרגה, ציפיית הסבלנות של קבוצות או מדינות.

לפי ריסנק, שינוי ברמת הסבלנות מוסבר על ידי שני גורמים עיקריים:

1) בסיס חומרי (Material Foundations): שינוי בכוח הצבאי, במשאבים כלכליים, או בתמיכה בינלאומית. אם המצב של הצד החלש משתפר, הוא עלול להפחית סבלנות — מתוך תקווה לזכות בעוד. אם הלחצים החומריים על הצד החזק גוברים — הוא עלול להתחיל להעריך מחדש את עלות הזמן.

2)בסיס רעיוני/אידאולוגי (Ideational Change): כולל מסרים תקשורתיים, מסגרות היסטוריות, הופעת מנהיגות חדשה, או חוויות אלימות/שלום שמשנות את ציפיות הציבור ומקבלי ההחלטות — מה שמכנה ריסנק “Mind and Matter”.

הרעיון המרכזי של הספר — חשיבות חוסר‑הסימטריה בסכסוכים אזוריים — מדגיש שכשיש פערי כוח, נוצרים קשיים מיוחדים: הצד החלש נוטה להמשיך זמן ארוך (למשל במלחמות התשה), בעוד החזק יעדיף פתרונות מהירים. אך אם משתנים תנאי התמיכה מבחוץ, או שהחלש מצליח להפוך את עצמו לנטל מתמשך על החזק — מאזן הסבלנות משתנה. ריסנק לא מסתפק במודל מתמטי: הוא יוצר בסיס נתונים של כ‑400 סכסוכים אזוריים/בינלאומיים, ומשתמש במאבק הישראלי–פלסטיני כמקרה מבחן מרכזי, כדי לבדוק כיצד מנגנון “התפתחות הסבלנות” פועל בטווח ארוך, ומה המסקנות ההיסטוריות והסטטיסטיות.

לסיכום — ריסנק טוען שבאמת יש שינוי בסבלנות לאורך זמן, בקצב שמוסבר על ידי שינויים ביכולות החומריות והשינויים האידאולוגיים. דפוסי התקשורת, מסרי איומים, מדיניות ציבורית — כולם משחקים תפקיד מרכזי בקביעת מועד ההיחלשות או ההתמדה. גם הסביבה האזורית ותמיכה חיצונית עשויים לזרז או לעכב את השינוי. כמו כן, קיימת אפשרות להחלפה אסטרטגית: הצד החלש אולי יעבור מאלימות ללחץ פוליטי, כדי להאריך את הזמן עד שיתקבלו תנאים נוחים יותר לחידוש כוחו.

ריסנק ממליץ למקבלי החלטות לא להסתמך רק על מעקב של יכולות חומריות, אלא גם על התפיסות ברשות הציבור והמנהיגות — שכן כל שינוי רעיוני עלול לשנות את הזמן שבו תקרה פשרה. הבנת “התפתחות הסבלנות” מייצרת כלי חזוי טוב יותר לקביעת מועד שבו סכסוך ארוך עלול להתפרץ לאלימות נרחבת, או — להפך — להוביל למו״מ מוצלח.

יישומים של “תורת הסבלנות” (האסטרטגית) בלבנון

תורת ״התפתחות הסבלנות״ משמשת מסגרת חזקה להבנת הדינמיקה בין ישראל לבין חיזבאללה, שהיא דוגמה קלאסית לסכסוך לא‑סימטרי על שטחים וגבולות. ניתן ליישם אותה על הסכסוך כך:

-מדידת הסבלנות קשורה בשינוי יכולת לשאת את עלות העימות ברחבי זמן.

מבחינת ישראל (הצד החזק), ככל שהעלות החומרית של המאבק עולה — למשל מצב שבו צריך לפנות התנחלויות בגבול לפרק זמן ממושך, או עלויות כלכליות גבוהות בעקבות שיתוק אזור הצפון — התחרות על זמן מתגברת. לחץ כזה עשוי להביא אותה להעדיף פתרונות מהירים הכוללים איום על פעולה צבאית משמעותית.

תזוזות בדמות ירידה בתמיכה אמריקאית — הן צבאית והן פוליטית — עשויות לדחוף את ישראל להיות “יותר סבלנית” מבחינה דיפלומטית ופחות נמהרת באלימות.

-מבחינת חיזבאללה (הצד החלש), הסבלנות גדלה ככל שהוא מצליח לצבור יכולות: טילים מדויקים, רחפנים, וליצור “עלות מתמשכת” לישראל — מה שמגביר את האמונה שהזמן עובד לטובתו.

אם התמיכה ממדינות כמו איראן נמשכת — מתוך מימון או אספקת נשק — הציבור וההנהגה של חיזבאללה מתנגדים לפתרון מהיר שאינו עונה על דרישותיהם.

-בהתייחס לבסיס הרעיוני/אידאולוגי:

כאשר ישראל משדרת איומים אמינים של החלטה־חדה באמצעות כוח — המטרה היא לקצר את סבלנות חיזבאללה ולחייב אותו לקבל פשרה כמו ויתור על גבולות.

חיזבאללה, לעומת זאת, כשהוא מצליח להפוך הישגים צבאיים — גם אם מוגבלים — לניצחון תקשורתי או סימבולי, הוא מחזק את תמיכת הציבור בו, ומעצים את הסבלנות שלו.

-התיאוריה גם מצביעה על אפשרות של שינוי אסטרטגי, לדוגמה — מעבר מלחימה ישירה ללחץ מדיני/דיפלומטי עם גוף כמו ממשלת לבנון או באו״ם, כפי שנראה במו״מ על סימון תיחום גבולות ימיים או בפעילות במסגרת “המיכניזם”. במקרה כזה, חיזבאללה מווה את חוסר ההתנגדות להתמנות נציג אזרחי כחלק מאסטרטגיה של “סבלנות ארוכה” בתקווה להשגת תנאים בינלאומיים נוחים יותר.

-מהצדדים הבינלאומיים — כמו ארה״ב או מדינות ערב — מאמצי התיווך נועדו לשנות את הסבלנות אצל שני הצדדים:

לשכנע את ישראל שהעלות של מלחמה גבוהה מדי,

לשכנע את חיזבאללה שהתשואה המיידית מפשרה דיפלומטית גבוהה מהסיכון העתידי.

אך ההחלטה על מלחמה או על הפשר נותרת תלויה בעיקר בדינמיקה של הערכת יכולות, עיתוי ותפיסות של כל צד.

הסכסוך הלבנוני–ישראלי מהווה דוגמה חיה למנגנונים שתאר ריסנק: לא מדובר רק על רגעים של הסלמה או הפשרה — אלא על תהליך מתמשך, דינמי, שמשנה את “רמת הסבלנות האסטרטגית” של הצדדים בהתאם ליכולותיהם ופרספקטיבת הזמן שלהם.