היוזמה הערבית לשלום: כך ביקשה סעודיה לקבור את הבעיה הפלסטינית כדי לרצות את ארה״ב!

המחנה הערבי הנכנע, בכל פעם שהוא מבקש להכין את הקרקע לנרמול היחסים עם ישראל, לחתימה על הסכמי כניעה עמה ולניסיון לחסל את הסוגיה הפלסטינית ולהיפטר מאפשרות ההתנגדות, נשען על הפעלה מחודשת של מה שמכונה "יוזמת השלום הערבית". יוזמה זו, שאהוד שרון תיאר אותה כ"לא שווה את הדיו שעליו נכתבה", לא הייתה קיימת כלל – כלומר היוזמה – אלמלא רצונה של סעודיה, בהנהגת יורש העצר דאז עבדאללה בן עבד אל-עזיז, בהכרה של הליגה הערבית ביוזמה זו, מתוך מטרה לזכות ברצונו של נשיא ארצות הברית דאז, ג'ורג' בוש הבן, כלפי סעודיה. אך הנשיא בוש אכזב את שליטה בפועל של סעודיה כאשר סירב לקבל את המשלחת השרית הערבית שרצתה לבקר אותו כדי להסביר את פרטי היוזמה, ואף יזם את יוזמתו "מפת הדרכים" כביטוי לחיסול יוזמת השלום הערבית בעודה באיבה.

זאת חשף שר החוץ הסורי פארוק א-שרע, בחלק השני של ספר זיכרונותיו שפורסם על ידי המרכז הערבי למחקרים ומדיניות, בו ציין כי "ההתלהבות הסעודית להסכמה על יוזמת השלום הערבית הייתה חזקה יותר מזו של שאר הערבים, במיוחד לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, אשר הואשמו בהם כמה מאזרחיה, שהתבררו כחברים באל-קאעדה. הפיגועים התרחשו רק כמה חודשים קודם לכן, מה שגרם לסעודיה להיות נלהבת יותר להציג לאמריקאים ולעולם את דמותה כיוזמת שלום ולא כיוזמת מלחמה".

באשר לזהות מחבר היוזמה, נחשפה הפתעה גדולה: מדובר לא ביותר מתרגום לערבית שערכה סעודיה – ללא כל עריכה, ביקורת או התחשבות בזכויות העם הפלסטיני – של הצעה שהעלה העיתונאי האמריקאי תומס פרידמן בפני הנסיך הסעודי. כך הסביר א-שרע: "הייתה לי סקרנות אינסופית לדעת מה מקור הטקסט הזה. כמובן שהנחתי שהוא הגיע מהאמריקאים ולא מהישראלים, משום שהישראלים לעולם אינם משתמשים במונח 'נסיגה' בשום מסמך, אפילו לא מתוך נימוס דיפלומטי. אך מיהם האמריקאים שיזמו זאת? הסתפקתי בתגובה קצרה בצורת שאלה על היעדרות זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים במסמך – דבר שהיה חייב להיות כלול ביוזמה".

יורש העצר עבדאללה, אשר שאלותיי עוררו את סקרנותו מבלי לאבד את רוגע האופייני לו, אמר כי תומס פרידמן ביקר אותו כמה שבועות לפני כן, ושוחח איתו באריכות על כך שהערבים אינם נוקטים יוזמות להשבת אדמותיהם הכבושות, אלא מחכים שישראל תעשה זאת, אך הוא – כלומר פרידמן – בטוח שישראל לא תעשה זאת לעולם, גם לא לאחר זמן רב. לדבריו, ממשלת ארה"ב לא תקדם שום יוזמה ללא הסכמת ישראל, והדבר לא יתקבל אצל הערבים. לכן על הערבים ליזום, מבלי להשלות את עצמם.

העיתונאי הציע ליורש העצר הסעודי, שמאמין כי השלום הוא אינטרס של כל הצדדים, להעלות הצעת יוזמה שישראל לא תוכל לדחות מצד אחד, ושמהצד השני תענה על הזכויות הערביות בגבולות סבירים, ותראה בה הממשל האמריקאי מוצא מהקיפאון בו הייתה שרויה האזור, כיוון שמלחמות היום הורסות הכול, בשונה ממלחמות העבר, שהיו במידה מסוימת מקור להחייאת המסחר והכלכלה – כך אמר פרידמן ליורש העצר.

לאחר שתיקה ארוכה בינינו לבין הצד הסעודי, קטע אותה יורש העצר באומרו כי הוא לא קרא את המסמך שקיבל מפרידמן בנוכחותו, אלא הכניס אותו למגירת שולחנו משום שלא רצה להשיב לו, כיוון שלדבריו, התשובה נתונה בידי אלה שבידיהם אדמות כבושות, וסעודיה איננה אחת מהן. לאחר עזיבת העיתונאי, ביקש מיושב ראש הלשכה לתרגם את המסמך לערבית ולהחזירו לו, והוסיף בדבריו לנשיא אסד: אתם חופשיים – לקבל, לדחות או לעשות מה שתראו לנכון. מבחינתנו בממלכה, חשוב לנו הצלחת פסגת ביירות ויוזמת השלום הערבית בראש ובראשונה.

בקטע נוסף מתאר א-שרע כיצד עבדאללה בן עבד אל-עזיז היה נמהר לאשר את יוזמתו מבלי לשים לב כלל לזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים: "יורש העצר הסעודי עבדאללה בן עבד אל-עזיז היה להוט לאשר את יוזמת השלום הערבית, משום שבאינטואיציה שלו הבין שישראל תסרב לזכות השיבה של הפלסטינים. הוא אמר לי באחת מפגישותינו הרבות לאחר פסגת ביירות: 'זה באשמתך, יא פארוק, שהאמריקאים סירבו לקבל את המשלחת, כי התעקשת על זכות השיבה'".

פרק "היוזמה הערבית" בספרו של א-שרע

שמה של "יוזמת השלום הערבית" נקשר במלך סעודיה, פהד בן עבד אל-עזיז, אשר הציע יוזמה ראשונה בפומבי בפסגה הערבית בפאס בשנת 1982. ואילו היוזמה השנייה, שעליה מדובר כאן, הוצגה בפסגת ביירות במרץ 2002 בשם יורש העצר עבדאללה בן עבד אל-עזיז אאל סעוד, כשבין שתי היוזמות חלפו כעשרים שנה, שבמהלכן התחוללו רעידות אדמה בעולם – כמו כיבוש כווית בידי עיראק, קריסת המשטרים במזרח אירופה והתפרקות ברית המועצות, וסיום אמנת הידידות, שיתוף הפעולה והסיוע ההדדי שנודעה כברית ורשה.

לכבוד הגעת המנהיגים הערבים לביירות להשתתפותם בוועידת הפסגה, שררה באזור אווירה מתוחה. באותה תקופה נמשך המתקפה האמריקאית הנקמנית באפגניסטן, וההסלמה התקשורתית כלפי עיראק גברה על כל דיון בשלום באולם מקושט בדגלי המדינות הערביות ובנופך לבנוני. זאת, בנוסף להעדרו של הנשיא הפלסטיני יאסר ערפאת — האיש שמעורבותו בשלום גדולה משל כל מנהיג ערבי אחר — שהיה אסיר המוקטעה (מפקדת הרשות הפלסטינית ברמאללה), ואסור היה לו לעזוב אותה. כיצד יוכל אפוא לנסוע ולהשתתף בוועידה בביירות, שממנה גורש תחת כידוני ישראל בשנת 1982? לא הועיל לערפאת חתימתו על הסכם הצהרת העקרונות בנוגע להסדרי השלטון העצמי הפלסטיני, או הסכם אוסלו משנת 1993, שהעניק לו את התואר "ראש רשות" בשלבים, בשטח פלסטיני זרוע מחסומים צבאיים והתנחלויות ישראליות.

הגיעה שעת האמת והמנהיגים הערבים שנפגשו נדרשו לבחור בין שלום למלחמה.

גם עיראק עמדה אז תחת איום מצד נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש הבן, אשר לא יכול היה להמתין לדו"חות הפקחים הבינלאומיים (הנס בליקס ומוחמד אל-בראדעי) באשר להימצאות או אי-הימצאות נשק להשמדה המונית בעיראק. רבים מהמנהיגים הערבים באותה ישיבה שקטה בביירות שכחו שזה שיטפל ביוזמה הזו הוא ג'ורג' בוש, שהיה טרוד במלחמה באפגניסטן, ואריאל שרון — שכבר כבש את ביירות לאחר שהטיל עליה מצור במהלך הפלישה הישראלית ללבנון בשנת 1982. כיצד יגיב על היוזמה כאשר בשנת 2002 הוא עומד בראש ממשלת ישראל ויכול לפקד על צבאה לפלוש לכל נקודה שירצה באזור הערבי?

שבועות אחדים לפני פסגת ביירות התקיימו שיחות וביקורים רבים בדמשק במגוון רמות. בין הבולטים שבמבקרים היו יורש העצר הסעודי הנסיך עבדאללה, מלך ירדן עבדאללה השני, נשיא מצרים מוחמד חוסני מובארכ, נשיא איראן מוחמד ח'אתמי, וסגני נשיא עיראק עזת אבראהים א-דורי וטאהא יאסין רמדאן. כולם ניסו להבין מה מתרחש באזור ומה עשויה להניב פסגת ביירות הערבית.

אולם הפגישות הבולטות ביותר היו אלו שהתקיימו בביירות במרץ, בשולי פסגת הליגה הערבית, בין הנסיך עבדאללה בן עבד אל-עזיז והשייח' סבאח אל-אחמד אל-ג'אבר אל-סבאח, כהכנה לפיוס שנחכה לו זמן רב בין כווית לעיראק.

ההתלהבות הסעודית להסכם על יוזמת השלום הערבית הייתה חזקה מזו של שאר הערבים, במיוחד לאור פיגועי ה-11 בספטמבר, בהם הואשמו כמה מאזרחיה שהתברר שהם חברים בארגון אל-קאעדה. עברו רק חודשים ספורים מאז, והדבר הגביר את דחיפותה להעניק רושם לאמריקאים ולעולם כי הממלכה מטיפה לשלום ולא למלחמה.

נסעתי עם הנשיא בשאר אל-אסד לריאד ב־5 במרץ 2002 כדי לדון ביוזמת השלום ישירות עם הנסיך עבדאללה. הייתה זו ביקור עבודה קצר בארמון "אל-סלאם" בג'דה, אותו פתחנו בביקור אצל המלך פהד בן עבד אל-עזיז, שהיה מרותק למיטתו בשל מחלה, ואז עברנו ישירות למשרדו של הנסיך עבדאללה הצמוד, כדי להתחיל בדיון, בהשתתפות הנסיך סעוד אל-פייסל.

הנסיך עבדאללה הציג בפנינו את נוסח היוזמה באנגלית ואת תרגומה לערבית. הנשיא בשאר, שישב מול יורש העצר בכיסא נפרד, קרא את המסמך, ואז העביר לי את הנוסח וביקש ממני לקרוא אותו. קראתי אותו בקפדנות פעמיים ואמרתי שהוא דורש מספר תיקונים. יורש העצר הגיב במתח בלתי שגרתי: אם אתם רוצים להחזיר את אדמותיכם — הסכימו ליוזמה הזו כפי שהיא ותסמכו על אללה. השבתי: אנחנו הערבים תמיד סומכים על אללה.

הייתה לי סקרנות בלתי נגמרת לדעת מה מקור הטקסט הזה. ברור שהנחתי שמקורו אמריקאי ולא ישראלי, כיוון שישראלים אינם משתמשים במונח "נסיגה" באף מסמך, גם לא כמחווה דיפלומטית. אך מיהם האמריקאים שיזמו את המסמך? הסתפקתי בהערה קצרה בצורת שאלה על העדר זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים למולדתם — דבר שהיה חייב להיכלל ביוזמה.
העיתונאי פרידמן בארמון המלוכה

יורש העצר, הנסיך עבדאללה, אשר שאלותיי עוררו את סקרנותו מבלי שיאבד את רוגע האופייני לו, סיפר כי העיתונאי תומאס פרידמן ביקר אותו לפני כמה שבועות, ושוחח איתו ארוכות על כך שהערבים אינם נוקטים יוזמה להשבת אדמותיהם הכבושות, אלא מחכים שישראל תעשה זאת. אך – כך אמר פרידמן – הוא בטוח שישראל לא תעשה זאת לעולם, גם לא לאחר המתנה ממושכת. ממשלת ארה"ב לא תקדם שום יוזמה ללא הסכמת ישראל, ודבר זה לא יספק את הערבים. לכן על הערבים ליטול את היוזמה, מבלי להשלות את עצמם עוד.

העיתונאי הציע ליורש העצר הסעודי, אשר מאמין שהשלום משרת את טובת כל הצדדים, להציג הצעת יוזמה שישראל לא תוכל לדחות מצד אחד, ומצד שני תענה על הזכויות הערביות בגבולותיהן ההגיוניים. הממשל האמריקאי יראה בכך מוצא מהקיפאון שממנו סבלה האזור, שכן מלחמות היום הורסות הכול, ואינן דומות למלחמות העבר אשר שימשו, במידה מסוימת, אמצעי להנעת המסחר והכלכלה – כך לדבריו של פרידמן ליורש העצר.

לאחר שתיקה ממושכת בינינו לבין הצד הסעודי, קטע יורש העצר את הדממה ואמר כי לא קרא את המסמך שקיבל מפרידמן בנוכחותו, אלא הכניסו למגירת שולחנו כי לא רצה להשיב לו על תוכנו, שכן התשובה – לדברי יורש העצר – היא בידי מי שיש בידיהם אדמות כבושות, וסעודיה אינה אחת מהן. לאחר שהעיתונאי עזב, ביקש מיושב ראש הלשכה לתרגם את המסמך לערבית ולהחזירו אליו. הוא הוסיף ופנה בדבריו לנשיא אסד: אתם חופשיים – תקבלו, תדחו, או תבחרו במה שתראו לנכון. מבחינתנו בממלכה, הצלחת פסגת ביירות והצלחת יוזמת השלום הערבית היא בראש סדר העדיפויות.

בפרויקט היוזמה שנשא עימו פרידמן היו פגמים רבים, שהבולט שבהם היה היעדר מוחלט של זכות השיבה לפליטים הפלסטינים. הבהרתי זאת מספר פעמים, ואז הציע יורש העצר שאשתף פעולה עם שר החוץ סעוד אל-פייסל ונקבל את אישור הליגה הערבית, משום שלדבריו, שרי החוץ מבינים טוב מכולם כיצד לשכנע את השאר, ויש להם ניסיון ממושך בקשרים דיפלומטיים יותר מאחרים.

הסכמתי עם הנסיך סעוד אל-פייסל על קיום פגישה קרובה בקהיר, שבה ישתתף גם אחמד מהר, שר החוץ המצרי, בשולי מפגש מועצת הליגה שנקבע להתקיים לפני סוף חודש מרץ, מועד הפסגה המתוכננת. שלושתנו – כלומר שרי החוץ של "המשולש הזהוב", כפי שנהג לקרוא לפגישות הסוריות-מצריות-סעודיות באותם ימים השגריר המצרי בדמשק מחמוד שוקרי – הסכמנו לכלול את החלטת העצרת הכללית של האו"ם 194, המבטיחה את זכות השיבה לפליטים הפלסטינים, בטקסט היוזמה.

עוד קודם לכן, יומיים לפני כן, שוחחנו בפגישה עם נשיא לבנון אמיל לחוד, שעתיד היה לעמוד בראש הפסגה, על חשיבות זכות השיבה ביוזמה הערבית לשלום. זכות זו מאחדת את כל הלבנונים, למרות שיטת הממשל העדתית שלהם, שלרוב אינה מאפשרת הסכמה על עניין מסוים. כל הכוחות הפוליטיים בלבנון דבקים בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים – גם אם מנימוקים שונים, שאינם נסתרים ממי שמכיר את ההרכב העדתי של לבנון.

נשיא מצרים מובארכ נעדר מפסגת ביירות מתוך תחושת כעס כלפי סעודיה וסוריה גם יחד, בשל תחושת ההדרה מתפקידו ביוזמת השלום הערבית. עם זאת, כלי התקשורת הלבנוניים לא שידרו לצופיהם את תחושת החסר בהיעדרו של מובארכ, שכן היעדרותו לא נחשבה למשמעותית עבור הלבנונים, שאינם חשים השפעה מצרית ממשית על ההתפתחויות הפוליטיות בלבנון. ייתכן שהנוכחות הסמלית של מזכ"ל האו"ם קופי אנאן, ראש ממשלת ספרד חוסה אסנאר, מזכ"לי ארגון הוועידה האסלאמית וארגון אחדות אפריקה, ועמארו מוסא, מזכ"ל הליגה הערבית – פיצתה תקשורתית על היעדרו של מובארכ, וזכתה להתעניינות התקשורת הלבנונית.

נאום הפתיחה של נשיא פסגת הליגה הערבית, הנשיא אמיל לחוד, היה צפוי בעוצמתו ובהגנתו על ההתנגדות, אם כי באופן אישי קיוויתי שנימתו הנחרצת לא תגרום לו לדחות את ההצעה לשדר את נאום ערפאת על מסך ענק באולם הוועידה.

יחד עם פארוק אל-קדומי, פניתי לנשיא בשאר אל-אסד בבקשה שישכנע את הנשיא לחוד לשדר את דברי ערפאת בשידור חי, אך הנשיא בשאר לא התעניין בכך. הנשיא לחוד הסביר לי מיד מדוע הוא מתנגד לכך: שרון עלול להפתיע אותנו ולצוץ פתאום על המסך כדי להשתיק את ערפאת, וכך להרוס את כל מהלך הוועידה.

פארוק אל-קדומי פנה אליי בשנית, והפציר בי שלא נפגע בכבודו של "הזקן הנצור". יחד הלכנו למפגש נוסף עם נשיא הפסגה, לחוד, בניסיון לשכנעו שוב. אך הוא המשיך בעקשנותו, שהייתה חלק מאישיותו ולא נבעה מהנוכחות הסורית בלבנון. ייתכן שהוא חשש באמת מתשומת הלב שיכול היה ערפאת למשוך אליו, אילו הופיע על המסך הגדול, במיוחד בהתחשב בכך שערפאת לא נהנה מפופולריות רבה בתוך לבנון.

במהלך ההפסקה, אווירת הפיוס בין כווית לעיראק השתלטה על כל יתר הנושאים. יורש העצר הסעודי, הנסיך עבדאללה בן עבד אל-עזיז, הפתיע את כולם כאשר יצא מאולם ההמתנה כשהוא מלווה את סגן נשיא עיראק, עזת איבראהים א-דורי, ואת השייח' סבאח אל-אחמד אל-ג'אבר אל-סבאח מכווית, כשהוא אוחז בידיהם ומובילם אל תוך אולם הוועידה כמו נושא דגל הניצחון. המחזה המרגש התקבל בסערת מחיאות כפיים שלא שככה עד שהתיישבו האורחים והמשלחות במקומותיהם באולם.

כאשר התכנסה הוועדה השרית המיוחדת ליוזמת השלום בביירות ב-18 במאי 2002, שתפקידה היה לתאם ביקורים במדינות שונות ובראשן ארה"ב לצורך פגישה עם הנשיא ג'ורג' בוש, ולאחר מכן ניו יורק לפגישה עם מזכ"ל האו"ם קופי אנאן, ובהמשך לבירות נוספות כמו צרפת, בריטניה, רוסיה וסין – היה עניין רב מצד השרים הערבים לקדם את התוכנית. אך להפתעת כולם, המכשול הראשון צץ במהרה: הנשיא ג'ורג' בוש סירב לקבל את המשלחת.

אחד משרי הוועדה פנה לנסיך סעוד אל-פייסל וביקש ממנו שידאג אישית לתיאום פגישה בבית הלבן, שכן בוש לא נענה לבקשה. הנסיך נענה בהתלהבות, ובלבושו המסורתי הקיצי נכנס לחדר סמוך יחד עם שר החוץ הלבנוני, מחמוד חמוד, כדי לנסות ליצור קשר עם חבריו בבית הלבן.

הנסיך נעדר כ-15 דקות, כאשר כולם המתינו לשובו. אך כשהופיע, חזר בידיים ריקות ולא אמר אלא שתי מילים: "לא הסכימו".

השקט השתרר על כולם עם שמיעת המשפט הזה.

יוזמת הוועדה לפעולה בינלאומית נכשלה עוד לפני שהחלה – שכן אין כל היגיון לבקר בבירות אחרות אם הנשיא בוש סירב לקבל את המשלחת הערבית הרמה הזו, שהרי חשיבותו של הבית הלבן אינה נעלמת מאיש. היה ברור שהממשל האמריקאי הזה, במיוחד לאחר מתקפות ספטמבר 11, אינו מייחס כל ערך לערבים או לשלום עימם. חלקנו אולי זוכרים את ראש עיריית ניו יורק, הרפובליקני רודולף (רודי) ג'וליאני, כאשר דחה בפומבי ובצורה משפילה בפני העיתונאים תרומה בסך עשרה מיליון דולר שהציע הנסיך הסעודי וליד בן טלאל למען קורבנות ההתקפות הללו.

יורש העצר הסעודי, עבדאללה בן עבד אל-עזיז, מיהר לקדם את אישור יוזמת השלום הערבית, משום שבאינטואיציה הישירה שלו הבין שישראל תסרב לזכות השיבה של הפלסטינים למולדתם. הוא אמר לי באחת מפגישותינו הרבות לאחר פסגת ביירות: "הכול בגללך, יא אח פארוק – האמריקאים סירבו לקבל את המשלחת כי התעקשת על זכות השיבה", אף על פי שזכות זו אושרה פה אחד בפסגה. הוכחה לחוסר הרצינות מצד ישראל באה בדמות כניסת טנקים של שרון לג'נין בגדה המערבית ב-1 באפריל 2002, שהרסו את מחנה הפליטים והרגו מאות פלסטינים – עוד לפני שכל המשלחות הערביות עזבו את ביירות.

לא מפתיע הייתה האירוניה בכך שהנשיא הרפובליקני בוש, לאחר עמדותיו המתנכרות ליוזמה הערבית לשלום, הטיל דווקא על הסנאטור הדמוקרטי ג'ורג' מיטשל את משימת ניהול המשא ומתן הישראלי-פלסטיני באמצעות "מפת דרכים", שהיוותה תחליף ליוזמה. מפת הדרכים זכתה לסיקור תקשורתי נרחב בהרבה מזו של היוזמה הערבית לשלום, והופצה בהתלהבות על ידי מרואן אל-מעשר, שר החוץ הירדני באותה תקופה. אל-מעשר נהג לאסוף לתוך תיקייה מהודרת את כל מה שנכתב על מפת הדרכים, מבלי לשכוח כמובן את תולדות המלחמות בין הפרוטסטנטים לקתולים, והסכסוך בין אירלנד לאירלנד הצפונית – כאילו שכח שמפת הדרכים עוצבה על ידי האמריקאים והישראלים כדי לחסל את היוזמה הערבית לשלום, שאושרה פה אחד בפסגת ביירות.

ולא הסתפק הנשיא בוש בג'ורג' מיטשל ובמפתו – בה התאהב מאוד כפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני – אלא הקים ועדה בינלאומית, שכללה את ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם, שנודעה בשם "הוועדה הרביעית", ליישום מפת הדרכים, שנזכרת בכל פעם שמצב השלום מתערער, והפכה למעין קלישאה שמאמצים אותה גם כותבים ואנליסטים אסטרטגיים – כדי לרמוז למשהו שאין לו קשר אמיתי עם שלום כולל באזור הערבי.

ישיבות הקוורטט נמשכו ללא הפסקה, כאשר ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר – לאחר הפלישה האמריקאית-בריטית לעיראק – מילא תפקיד מרכזי בהכוונת מהלך המשא ומתן של הקוורטט ובשמירה על יציבותו בכל פעם שהספינה כמעט טבעה. בלייר עבר מתפקידו כדוגל במלחמה בזמן פלישת עיראק ב-2003, לתפקיד של "יונת שלום" לכאורה, בשל דבקותו במפת הדרכים.

מועצת הליגה הערבית התכנסה בקהיר בישיבתה השוטפת בתחילת ספטמבר 2002 לתמיכה מחודשת ביוזמת השלום הערבית. נשאתי שם את דברי מטעם סוריה ואמרתי: "גורל היוזמה הערבית לשלום הפך לבלתי ידוע, משום שהמתרחש בשטחים הפלסטיניים ומה שמכינים לעיראק מבחינה צבאית, הופך את המשך הדיבור האופטימי על היוזמה הערבית לשלום לחסר טעם וללא תועלת".

לא הייתי היחיד בתחזית זו – שותפו לי שר החוץ העומאני יוסף בן עלווי, המרוקני מוחמד בן עיסא, האלג'יראי עבד אל-עזיז בלחאדם, והתימני אבו בכר אל-קרבי, וכן הלבנוני מחמוד חמוד. רמת התסכול הגוברת בקרב המדינות הערביות מצד אחד, וסירוב ארה"ב ליוזמה הערבית לשלום ולפגישה עם המשלחת הערבית מצד שני – היוו את מקור הדאגה המרכזי עבור מרבית שרי החוץ הערביים. בנאומיהם של חמשת השרים הודגש כי הערכותיו של ג'ורג' בוש הבן בנוגע למפת הדרכים היו שגויות, כפי שהוכיחו השנים הבאות על כל השלכותיהן.