הארץ: ישראל מעדיפה להשאיר את החזיתות בלבנון ובסוריה בוערות

צבי בראל דן במאמר שפורסם בעיתון "הארץ" בשאלות שהתעוררו בעקבות מספר פעולות צבאיות ישראליות בימים האחרונים, ביחס לכוונותיה האמיתיות של ישראל בלבנון ובסוריה. הוא סבור כי מי שמנסה לפרק את האירועים הללו לרכיביהם, יתקשה לזהות מדיניות קבועה או אסטרטגיה ברורה של היישות הזמנית, ומציין כי עומד מאחורי כך יעד מסוכן.
טקסט המאמר:

שורת פעולות צבאיות שביצעה ישראל בימים האחרונים מעוררת שאלות לגבי כוונותיה האמיתיות בלבנון ובסוריה. חיסולו של ראש המטה של חזבאללה, היית'ם עלי טבטבאי, התקפות יומיות על "מטרות" בלבנון וההכנות למבצע קרקעי, וכן מעצרם של פעילים סורים בגולן — כל הצעדים האלה נראים, לכאורה, כאילו נועדו להציג את הנחישות הישראלית להסיר איומים על ביטחונה. אך מי שמנסה לפרק את האירועים האלה לגורמיהם, יתקשה לזהות מדיניות עקבית או אסטרטגיה ברורה. ובהיעדר זאת, המסקנה הבלתי נמנעת היא שמאחורי הדברים עומד יעד מסוכן אחד: להחזיק את ישראל במצב של מלחמה מתמשכת המשרתת את השאיפות הפוליטיות של הממשלה וראשה, ומספקת כיסוי ביטחוני לבקשת החנינה שעלולה לפתוח את הדלת לאישורה.

לישראל יש יתרונות אסטרטגיים בגבולה הצפוני שאינם קיימים ברצועת עזה. הן בלבנון והן בסוריה ישנם משטרים שמצהירים בגלוי ובעקביות שאינם מעוניינים במלחמה עם ישראל. אלה אינן הצהרות פרוטוקול בלבד שנועדו לרצות את הישראלים או את האמריקאים; לבנון חתמה על הסכם הפסקת אש עם ישראל, ונשיאה, ג'וזף עון, ניסח עיקרון היסטורי הקורא לאיחוד הנשק במדינה תחת שליטת המדינה בלבד. הממשלה בביירות אף החליטה להפעיל את הצבא הלבנוני – לראשונה בתולדותיו – לאיסוף הנשק של הארגונים הלא-ממשלתיים, בראשם חזבאללה והפלגים הפלסטיניים.

הצבא הלבנוני כבר פועל לאיסוף הנשק בדרום לבנון, אך הקצב רחוק ממה שמניח את דעתה של ישראל, ויש ספק רב אם הצבא יצליח להשלים את המשימה עד סוף 2025 – כפי שהוסכם. עון מצדיק את האטיות ברצון למנוע עימותים אלימים בין הצבא – המוגבל ביכולותיו – לבין חזבאללה, אשר עדיין שומר על נשק רב שהוא מסוגל לכוון לא רק נגד ישראל, אלא גם נגד אזרחים לבנונים וצבא לבנון עצמו. מנגד, ישראל וארה"ב סבורות כי לחץ צבאי ואיומים במלחמה יאלצו את נשיא לבנון לנטוש את מדיניות הדיאלוג עם חזבאללה ולגרור אותו לעימות ישיר עם הארגון.

אולם הלחץ הצבאי הישראלי טעון בסתירות מבצעיות ופוליטיות. הפעילות הישראלית בלבנון מתבצעת ברובה באמצעות תקיפות אוויריות, ובמקביל היא מחזיקה בחמישה אתרים בדרום לבנון בעלי ערך מוגבל, המשמשים גם כקלף מיקוח מול לבנון. אך ישראל וארה"ב אינן מסתפקות במו"מ על סידורי ביטחון, סימון גבולות ושחרור אסירים לבנונים, אלא דורשות להפוך את המו"מ לישיר, לשנות את הרכב ועדת הפיקוח על הפסקת האש כך שתכלול גם פוליטיקאים לבנונים ולא רק קצינים ומומחים, וכן לצרף את לבנון להסכמי אברהם.

שאיפות אלה נשענות על מסמך עבודה שהגיש לפני כשבועיים טום בראק, שליחו לשעבר של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ לסוריה ולבנון. לפי הצעתו, תפסיק ישראל את התקיפות בלבנון למשך חודשיים, ובמהלך תקופה זו יתנהלו מו"מ על כל הנושאים – כולל יצירת "אזור מפורז" בין לבנון לגבול הצפוני של ישראל. ככל שיתקדם המו"מ, ישראל תיסוג בהדרגה מהנקודות ותאפשר חזרת האזרחים הלבנונים לבתיהם. לפי בראק, ישראל דחתה את ההצעה.

חזבאללה דבק בעמדתו המסרבת להתפרק לחלוטין מנשקו, אך סגנו של נסראללה, השייח' נעים קאסם, מצהיר שוב ושוב כי ההסכם קובע ש"הצבא הלבנוני וכוחות הביטחון הם הכוחות המזוינים היחידים המורשים לפעול בדרום לבנון". לפי פרשנותו, ההסכם אינו מחייב את הארגון להתפרק מנשקו בצפון לבנון או להסכים לאזור מפורז בדרום. אולם ממשלת לבנון לקחה על עצמה משימה החורגת בהרבה מהכתוב בהסכם: היא אימצה את עקרון "איחוד הנשק" תחת ריבונות המדינה – מה שמחייב אותה לא רק להרוס את מתקני ייצור הנשק של חזבאללה, אלא גם לאסוף את נשקו בכל רחבי המדינה. הנשיא עון הבהיר לראש המועצה העליונה לביטחון לאומי באיראן, עלי לריג'אני, כי אין בכוונתו לוותר על עיקרון זה, וכי הוא מצפה מאיראן לסייע לו ולחייב את חזבאללה לשתף פעולה עם הממשלה.

לבנון מבינה היטב את משמעות האיום הישראלי בהרחבת הלחימה, והיא גם יודעת עד כמה התנגשות קשה עם חזבאללה עלולה להוביל למלחמת אזרחים. השאלה היא: האם ישראל מבינה זאת? אם פעולות התקיפה נועדו לזרז את יישום ההסכם, המשמעות היא שירושלים מאמינה ביכולתו של הצבא הלבנוני לבצע את המשימה, ושכל שנדרש הוא החלטה פוליטית של ממשלת לבנון – החלטה שכבר התקבלה ונתמכת על ידי הציבור. יש מקום לשאול האם האיום הישראלי בהרחבת הלחימה באמת תואם את יכולתה של ישראל לפרק את חזבאללה מנשקו – אך מלחמותיה בלבנון, עזה והגדה הוכיחו כי פירוק נשק מלא הוא שאיפה כמעט בלתי אפשרית ללא הסכם.

קיפאון מול דמשק

גם בסוריה שוררת משוואת כוח דומה. ישראל מונעת מצבא סוריה להתפרס בדרום הגולן, ופועלת שם נגד "התבססות" של ארגונים מזוינים עוינים. במקביל, המו"מ על סידורי ביטחון עם דמשק קפוא. בניגוד ללבנון, ניהל המשטר הסורי מו"מ ישיר עם ישראל, והנשיא אחמד אל-שרע הצהיר כי יהיה מוכן להצטרף להסכמי אברהם "בתנאים המתאימים" – מבלי לפרט מה הם. צבא סוריה עדיין בשלב שיקום, עשרות מיליציות לא הצטרפו אליו, ובאזורים "הרגישים" מבחינת ישראל בדרום סוריה עדיין פועלות קבוצות בדלניות – כמו מיליציות דרוזיות, שבטים בדואים חמושים ופלגים של קבוצות אסלאמיסטיות.

הנוכחות הצבאית הישראלית בגולן הסורי מסייעת לארגונים הללו. היא יוצרת אווירת כיבוש ישיר ועלולה לעודד פרוץ "אינתיפאדה" – מונח שהחל להתבסס בשיח התקשורתי ביישובים הללו. כפי שקורה בלבנון, גם כאן יש לישראל אינטרס חיוני לאפשר לצבא הסורי להיכנס ולהיות שותף במניעת התבססותם של הארגונים העוינים. אך משטר אל-שרע, שזכה ללגיטימציה ערבית, בינלאומית ובמיוחד אמריקאית, נתפס בישראל כיישות מפוקפקת.

ישראל דורשת מסוריה לפעול נגד אותם ארגונים בדרום הגולן ולפרק את הנשק מדרום דמשק, אך אינה מאפשרת לה להציב כוחות ולא מבהירה מי יהיה אחראי להתמודד עם הארגונים שיתבססו שם. בעוד שליטת ישראל בשטח מצטיירת כ"אזור ביטחון" אפקטיבי, ראוי לזכור את הלקחים מאזורים ביטחוניים קודמים שהקימה בלבנון – ואותם שהיא כופה ברצועת עזה.