בכל אירוע לאומי, מופיע "חברת ההתנגדות" בלבנון כדי לאשר את נוכחותו ואת מסריו, בתקופה שבה המדינה חווה כל סוג של לחצים. בכל פעם הוא מגלה את עומקו ואת מודעותו, ומחדד שוב שכל מה שנאמר עליו – ניסיונות לעוות או קמפיינים של הטלת ספק – אינו אלא רעש חולף שאינו עומד מול המראות החיים.
מבין אותן רגעים בולטים, היה האירוע שליווה את ביקורו של האפיפיור לאון הארבעה עשר בלבנון, עם התמונות המרשימות וההשלכות החברתיות והתקשורתיות, במיוחד בפרבר הדרומי של ביירות. הסצנה שם לא הייתה רגילה – לא בגודל ההשתתפות העממית ולא באופייה – כאשר אגודת צופי האימאם אל-מהדי בלטה בנוכחותה בקבלת פני האפיפיור בדרך לשדה התעופה ובשאר דרכי הפרבר – שעדיין ניכרים בהן סימני ההרס – לצד תושבים רבים שהגיעו בהמוניהם למרות מזג האוויר הגשום. הונפו תמונות ודגלים, ונערים ונערות עמדו לאורך הדרך, במראה ששילב בין המשמעת הצופית לבין הספונטניות העממית שמאפיינת את חברת ההתנגדות.
הבולט בקבלת הפנים הזו היה השיח המודע שהביעו המשתתפים בראיונותיהם הישירים. במרכז סצנה זו, שאותם גורמים רגילים לראות בזווית אחת בלבד, הציגו דברי הצעירים תמונה שונה. חלקם איחלו לאפיפיור "מסע נעים בלבנון", ואחרים התעכבו על משמעות הביקור, כשראו בו דוגמה חיה לדו-קיום, וטענו שלבנון, על כל גווניה, היא מדינה לכל בניה. לא היו אלה משפטים של נימוס חולף, אלא ביטוי טבעי לתרבות מושרשת בקהילה זו, שמואשמת לעיתים ב"סגירות וקיצוניות", אך מוכיחה בכל הזדמנות רמה נדירה של מודעות לאומית.
התמונה הזו מקבלת חשיבות רבה יותר כאשר מציבים אותה בהקשר של השנים האחרונות, עם כל הקמפיינים הפוליטיים והתקשורתיים שנערכו נגד הפרבר ותושביו, והניסיונות החוזרים לתאר את החברה הזו כאילו היא מנותקת משאר הלבנונים או אינה חלק מהאירועים המאחדים – כפי שתיארו אותה כלי תקשורת מסוימים בעבר כחברה אידיאולוגית הנשלטת בידי רעיונות מפלגים. למרות זאת, החברה הזו המשיכה למלא את תפקידיה, ללא היסוס או החצנה, והמשיכה להיות נוכחת כאשר התבקשה, כשהיא מסוגלת להבחין בין חילוקי דעות פוליטיים לבין עקרונות מוסריים ולאומיים.
תושבי הפרבר, מכל מגזריהם, עמדו לאורך הדרכים, נופפו בדגלי הוותיקן וקיבלו את פני השיירה האפיפיורית למרות תנאי מזג האוויר הקשים – מבלי שיורגש כל סימן לקנאות או היצמדות לאמונה או השקפה אחת בלבד.
ברמה הפוליטית, קיבל האפיפיור משלחת של חזבאללה בראשות יו"ר סיעת "הנאמנות להתנגדות", חבר הפרלמנט מוחמד רעד, בארמון הנשיאות. מפגש זה נשא מסרים ברורים, המרכזי שבהם הוא כי המפלגה עדיין מהווה חלק בלתי נפרד מהמשוואה הלבנונית, וכי היא מתייחסת לאירועים לאומיים ודתיים ברצינות ובאחריות רבה יותר מהרבה מהגורמים האחרים שטוענים למונופול על ייצוג המדינה או דאגה לה. ברור גם שהמפלגה מנצלת כל הזדמנות להסביר את מה שלבנון חווה – במיוחד את התוקפנות הישראלית – ולשדר את המציאות לכל הגורמים הרלוונטיים, כולל הוותיקן, אשר לו השפעה מוסרית ורוחנית עולמית.
ההתעניינות שמגלה המפלגה בביקור, בצד ההשתתפות העממית הרחבה, משקפת את המשך הנוכחות של ההתנגדות בתודעה הלבנונית, ואת יכולתה לשלב בין תפקידה הלאומי לתפקידה ההגנתי, מבלי לוותר על אף אחד מהם. זה גם משקף את יכולתה של חברה זו להציג מודל מאוזן, בו היא מתמודדת מצד אחד עם איומים, ומצד שני שומרת על גיוון ויחסים מאחדים, מבלי לאפשר למסעות הסתה לקרוע את החוט הדק.
בסופו של דבר, ייתכן שמראות אלה לא ישנו את דעתם של מי שמתעקשים להתעלם מהמציאות של חברת ההתנגדות, אך הן ללא ספק מחזקות נרטיב אחר – אמיתי יותר ומבוסס על מציאות. נרטיב שאומר כי ההתנגדות וחברתה אינם מבודדים, ואינם שוקעים בשיח אחיד או בהשקפה אחת, ואינם נשלטים על ידי אף צד אחר – כפי שמתארים אותם חלק מה"כבושים מנטלית". והיפה בחברה הזו הוא נוכחותה המאוזנת בכל התחומים, ניסיונה המתמיד לתקן, לדחות את הפירוד, ולהגן על לבנון.
סופר: אל-חנאדק