מהן הסיבות והמשמעויות של כישלון השיחות ההגנתיות הבריטיות-אירופיות?

כישלון המשא ומתן בין בריטניה לאיחוד האירופי בנוגע להשתתפותה של הראשונה בתוכנית הפעולה הביטחונית לאירופה (SAFE) חשף את עומק המורכבות האמיתית שבמסלול "איפוס היחסים" בין שני הצדדים לאחר הברקזיט. השיחות, שנמשכו לאורך החודשים האחרונים והסתיימו סמוך לחודש נובמבר ללא הסכם, היו תוצאה של פער כספי ופוליטי רחב שלא ניתן להגדירו במדויק בשלב זה. מעידה זו מהווה נקודת מפנה, מאחר שהיא מצטלבת עם הקשר רחב יותר שכולל לחצים גוברים להוצאות ביטחוניות בתוך מדינות אירופה, רצון בריטי לשקם את השפעתה הביטחונית דרך שותפויות נבחרות, ותנאים אירופיים שמשקפים איזונים פנימיים לא פחות מסובכים מהעמדה הבריטית עצמה.

שורש המחלוקת נוגע לעלות ולתנאים עבור שני הצדדים. ניתן לומר שהסיבה הישירה לקריסת השיחות נעוצה במחלוקת על גובה התרומה הבריטית לתוכנית. בעוד האיחוד האירופי דרש סכום של עד 6.5 מיליארד יורו כדי לאפשר לחברות בריטיות להתמודד על חוזים שיכולים להגיע למחצית מערך התוכנית, הציעה לונדון רק 300 מיליון יורו לכל היותר. הפער הזה משקף שתי תפיסות שונות של מהות השותפות: האיחוד האירופי סבור כי גישה לקרן ביטחונית בסדר גודל כזה מחייבת תרומה כספית שמבטאת את ההזדמנויות הכלכליות והפוליטיות שיזכה להן הצד המצטרף, ואילו בריטניה מתעקשת להעריך את ההשתתפות על פי עקרון "תמורה עבור כסף", ומסרבת לשלם סכום שהיא רואה בו מופרז, בהתחשב בכך שאין כל ערובה לכך שחברות בריטיות אכן יזכו בחוזים בהיקף דומה לתרומתה. בנוסף, הלחץ הצרפתי להעניק עדיפות ברורה לחברות אירופיות הפך כל פשרה לבלתי אפשרית מבלי שצרפת תיסוג – מה שלא התרחש.

כישלון המו"מ משמעותו שחברות הביטחוניות הבריטיות לא יוכלו להשתתף בסבב הראשון של מימון SAFE בתנאים מועדפים. הן ייאלצו להתמודד במעמד של "מדינה שלישית", מה שמעניק להן גישה מוגבלת בלבד — עד 35% מרכישות, וללא עדיפות.

התוצאה הזו מהווה הפסד ישיר לתעשייה שרואה בהשתתפות בתוכנית בהיקף של 150 מיליארד יורו הזדמנות אסטרטגית, הן מבחינת ייצור, הן מבחינת פיתוח טכנולוגי ושותפויות תעשייתיות.

כמה פרשנים בבריטניה מציינים שבריטניה "הייתה יכולה להיות שותפה אוטומטית" בפלטפורמה הזו אלמלא פרשה מהאיחוד האירופי, מה שמוסיף לממד הפוליטי הפנימי של הסוגיה. תוצאה זו תשמש כהוכחה נוספת לעלות התעשייתית של הברקזיט.

התפתחויות אלו מתרחשות גם על רקע לחץ אמריקאי ברור על שותפות נאט"ו להגביר את ההוצאה הביטחונית. מצב זה הופך את SAFE לפלטפורמה אירופית מרכזית שנועדה לאזן את חוסר האיזון שנוצר בתעשייה הצבאית בעקבות המלחמה באוקראינה. מבחינת בריטניה, ההשתתפות בתוכנית היא חלק מהמאמץ לשמור על תפקיד מוביל בביטחון אירופה, בעיקר לאחר ירידה ביכולתה הכלכלית להשיק תוכניות חימוש עצמאיות, תחת מדיניות "התייעלות" של משרד ההגנה.

עם זאת, המציאות התקציבית מכתיבה מגבלות משלה, שכן משרד ההגנה הבריטי כבר עומד בפני קיצוץ של 2.6 מיליארד ליש"ט, מה שהופך את האפשרות להעביר מיליארדים לקרן אירופית ללא החזר מובטח — למהלך בעייתי מבחינה פוליטית.

מן הצד השני, האיחוד האירופי טוען כי ניהל את השיחות "בתום לב", וכי התוכנית "פתוחה במהותה", אך הוא מחויב גם לקווים מנחים ברורים שלא ניתן לחרוג מהם: התרומה הכספית חייבת לשקף את ההטבות הניתנות, וכל חריגה עבור בריטניה עשויה לעודד מדינות נוספות — כמו קנדה, שנמצאת עמה במשא ומתן מקביל — לדרוש תנאים דומים.

בנוסף, לא ניתן להתעלם מהממד הפוליטי הפנימי באיחוד, כאשר הנציבות האירופית זקוקה לתמיכת המדינות החברות כדי לאשר כל הסכם. דבר זה הופך הענקת הנחות נרחבות לבריטניה למהלך מסוכן מבחינה פוליטית.

למרות כישלון השלב הראשון, הצהרות משני הצדדים מצביעות על כוונה להמשיך ולמצוא פשרה בשלב מאוחר יותר, ייתכן לפני סבב המימון הבא. במקביל נמשכות גם שיחות בנושאים רגישים אחרים, כמו הסכמים לפישוט הסחר במזון ואנרגיה. אך כישלון זה מוסיף משקל נוסף למסלול "איפוס היחסים" עליו הכריז ראש הממשלה הבריטי קיר סטארמר במאי האחרון, ומדגיש את השבריריות של התהליך הזה כאשר מדובר בסוגיות תקציביות ומגזריות שנוגעות לאינטרסים פנימיים של האיחוד עצמו.

חשיבות האירוע הזה אינה טמונה רק באובדן הזדמנות מוקדמת של לונדון במסגרת SAFE, אלא בכך שהוא מדגים את גבולות האסטרטגיה הבריטית החדשה. לונדון שואפת להשיב את השפעתה האירופית דרך שותפויות סלקטיביות, מבלי לשוב למערכת האיחוד. ואילו בריסל שואפת להסדרים שמעניקים יתרון ברור לאיחוד, ואינם פותחים פתח לחזרתה של מדיניות "הבחירה לפי נוחות" מצד בריטניה — שהייתה אחד הגורמים המרכזיים לעימותים טרום הברקזיט.

במילים אחרות, הכישלון הנוכחי מהווה אינדיקציה לכך ששלב הפוסט-ברקזיט עדיין מחפש כללים מוסכמים, ושאיפוס היחסים הוא תהליך פוליטי ארוך שדורש איזון עדין בין ריבונותה של בריטניה לאינטרסים המשותפים של האיחוד האירופי.