ישראל מחריפה את האיומים: המלחמה בלבנון היא רק עניין של זמן

ישראל הכפילה בשבועות האחרונים את קצב האיומים כלפי לבנון, באמצעות שיח פוליטי ותקשורתי המרמז כי רגע החזרה למלחמה הוא עניין של תזמון בלבד. למרות המשך הפעולות התוקפניות היומיומיות בשטח הלבנוני, השיח הישראלי שואף לשדר כי מדובר בפעולות מקדימות למה שמכונה "המלחמה הבאה". כתוצאה מכך נכנסו לשיח מונחים חדשים כמו "ימי קרב", "מבצעים ממוקדים ומוגבלים" ו"תקיפות מקדימות", בניסיון לעצב תודעה ציבורית שהמלחמה בפתח, והמערכת הפוליטית והציבורית צריכה להיערך לכך.

ההסלמה הזו מתבצעת בשלוש דרכים עיקריות: הצהרות ישירות של גורמים פוליטיים וצבאיים, סיקור חדשותי מכוון, ומאמרים פרשניים בתקשורת העברית שמטרתם לבסס את התחושה כי חיזבאללה בונה מחדש את כוחו במהירות, וכי "האיום המתרחב" מחייב את ישראל לפעול בטרם ישיב הארגון את מלוא כוחותיו הצבאיים. תבנית זו אינה חדשה, אך הפכה סדירה ורציפה יותר, מה שמעיד על גישה שיטתית לניהול דעת הקהל הפנימית והחיצונית.

ברמה הפנימית, ישראל משתמשת בשיח מאיים כדי לאחד את החברה הישראלית סביב רעיון "האיום הקיומי". השיח חוזר שוב ושוב על כך שחיזבאללה מתאושש, משקם את ארסנל הנשק שלו, ואיראן דוחפת אותו להיערכות צבאית מוגברת. השימוש האינטנסיבי באיומים אינו נועד בהכרח להרתעה, אלא לעיצוב תודעה ציבורית אחידה בישראל שהמלחמה אינה בחירה אלא הכרח.

מנגד, ברמה החיצונית, השיח נועד להפחיד את הלבנונים תוך אזהרה שכל סירוב לקבל את התנאים הישראליים יוביל לפגיעה רחבה בלבנון, "בכל אזור וללא יוצא מן הכלל". מדינת לבנון וצבא לבנון מואשמים באחריות העולה על יכולותיהם, בטענה שהצבא "לא עשה די כדי לפרוק את חיזבאללה מנשקו", שהוא "אינו משתף פעולה" או "חסר אונים" – שפה שנועדה ללחוץ פוליטית על מדינת לבנון, לדחוף אותה לעימות עם חיזבאללה או לפחות לאמץ שיח פחות מתנגד לישראל.

חלק גדול מהשיטה הזו ניתן להבין בהקשר הצורך הישראלי המתמשך בקיומו של "אויב קבוע" המשמר את הלכידות הנרטיבית הציונית ומקנה לגיטימציה פנימית למדיניות הצבאית. מבחינה פסיכולוגית, ישראל זקוקה לכך שהציבור שלה יישאר דרוך ומוכן להצדקה מתמדת, כך שהקורבנות יתקבלו כתשלום הכרחי על קיום.

עם עליית הטון המאיים, גוברת גם תדירות השיח המצדיק, כאשר התקשורת הישראלית חוזרת על כך שבניית הכוח של חיזבאללה "מהירה ומסוכנת", שלבנון חסרת יכולת לשלוט במצב, ושה"ימי קרב" נחוצים להסרת האיום. בולט כאן שהשיח הישראלי נעשה מפורט ומורחב יותר מהרגיל, במיוחד ביחס להודעות צבאיות – מה שמרמז על ניסיון מודע לשכנע את הציבור כי המלחמה הבאה היא חיונית ובלתי נמנעת.

לצד זאת, מתבצע תהליך הכנה פסיכולוגית מאורגן לאוכלוסייה הישראלית, לא רק באמצעות נאומים, אלא גם בפרסום הנחיות יומיומיות: הכנת מקלטים, אגירת מים ומזון, נשיאת תרופות חיוניות, היערכות לאזעקות – צעדים שמטרתם לצמצם את ההלם הנפשי האפשרי ולחזק את עמידות הציבור מול תרחישים צבאיים קרובים.

אחת מתכונות השיח הבולטות גם היא ההגזמה בהישגים הצבאיים של ישראל, תוך שימת דגש מתמשך על מבצעים שבהם "חוסלו עשרות לוחמי חיזבאללה", ותרגילים "רחבי היקף חסרי תקדים" של כוחות הצפון. מנגד, מוסתרות האבידות האמיתיות בתוך החברה הישראלית, הן בנפש והן בפגיעה הנפשית, ואסור לפרסם כל תוכן שמציג את שבריריות העורף או את השפעת המלחמה על תושבי הצפון.

גישה זו משתלבת עם אסטרטגיה ישנה/מתחדשת של "שֵׁיוּד חיזבאללה", באמצעות תיאור לוחמיו כ"טרוריסטים" ופעילותו כפעולה תוקפנית לא לגיטימית, לעומת תיאור צה"ל כמי שמבצע "הגנה עצמית לגיטימית". גישה זו מהווה אבן יסוד בשיח הציוני זה עשרות שנים, ומטרתה הפיכת היוצרות: הקורבן מוצג כפושע, והכובש כמגן.

בנוסף, ישראל נוקטת בשיטת "הצבת תנאים בליווי איומים" – אם חיזבאללה לא ייסוג, הפעולות יחריפו. אם צבא לבנון לא יפעל, ישראל תבצע את הפעולה. ואם לא תושג הסדרה, ישראל תפציץ את כל לבנון. שפה זו, לצד קביעת "לוחות זמנים" כמו סוף השנה ותחילתה של שנה חדשה, נועדה ליצור לחץ פוליטי ונפשי עצום על לבנון ועל חיזבאללה.

לסיכום, שיח האיומים הישראלי אינו רק ביטוי תקשורתי, אלא חלק ממערכה פסיכולוגית שלמה המשלימה את המלחמה בשטח. מטרתו לגייס את הציבור הישראלי, להפחיד את החברה הלבנונית, לערער את האמון של הלבנונים במדינתם, בצבאם ובחיזבאללה, ולהוביל אותם בהדרגה למצב של קבלה להסדרה, נורמליזציה והכתבת משוואה חדשה בגבול. עם זאת, עוצמתו התקשורתית של השיח הזה תלויה ביכולתה של ישראל לשאת במחיר צבאי נוסף וביכולתו של העורף להתמודד עם עימות ממושך.