08:08 זמן קודס הכבושה
בעיירה בית ג’ן, השוכנת בשולי הר החרמון, לא הייתה ליל שישי אירוע חולף נוסף ברשימת התקיפות הישראליות החוזרות על עצמן בשטח הסורי. מה שהתרחש היה רגע של חשיפה מחודשת למהות הסכסוך, ורגע של תודעה עממית החוצה כל חישוב צר: העם שנכזב במשך חודשים והושאר חשוף מול מכונת הכיבוש ללא הגנה ממשית מצד שלטון השרע’ אל-ג’ולאני — קיבל הפעם החלטה אחרת. החלטה להתנגד ולהגן על אדמתו בידיו, כפי שעשו תושבי בית ג’ן כשקפו על חיילי צה״ל והקיפו אותם, מה שהכניס את האויב למבוכה והוביל אותו להשתמש בנשקו היחיד כשהדברים יוצאים משליטתו: כלי הפשע ותקיפת אזרחים.
על פי הפרטים, כוח מילואים של חטיבה 210 של צה״ל פשט על העיירה בית ג’ן כדי לבצע מעצר בטענה של מרדף אחר "מבוקשים". אך המבצע, שלפי הדיווחים נערך במשך יותר מחודש, הפך במהרה למלכודת צבאית. תושבי העיירה התעמתו עם החיילים, והתפתחו חילופי אש ישירים שנמשכו כשעתיים, וממחישים אמת שישראל ניסתה להכחיש לאורך שנים: מי שמכיר את תוואי השטח ונלחם להגנת ביתו — מסוגל להפוך את מאזן הכוח גם מול אויב בעל ארסנל מתקדם.
למרות התמרונים שקיים צה״ל לפני כמה ימים בפיקוד הרמטכ״ל אייל זמיר, היו השעות המעטות בבית ג’ן מספיקות כדי לחשוף את חוסר יכולתו של הצבא להתמודד עם עימות עממי אמיתי. שישה חיילים נפצעו — ישראל הודתה בשלושה מהם שמצבם קשה — בעוד כלי תקשורת ישראליים דיווחו על 13 פצועים (ובהם קצין). רכב צבאי פגוע נותר בזירת הקרב, וחיל האוויר נאלץ להשמידו מהאוויר כדי שלא ייפול כשלל בידי התושבים.
כאן מתגלה הפרדוקס הגדול: הצבא המתפאר בכך שהוא "החזק באזור" פונה לרחפנים, למטוסי קרב ולארטילריה כבדה כדי להתמודד עם עם שמירב נשקו הוא רובה קלצ'ניקוב. וככל שהמבוכה הצבאית גברה, מיהרה ישראל לפנות לאמצעי המועדף עליה: הרג אזרחים. 13 סורים נהרגו, רובם ילדים ונשים, בעקבות הפגזות ארטילריות ורקטיות כבדות שנורו על העיירה לאחר כישלון החדירה.
פשע זה אינו מנותק מהמציאות שלאחר נפילת שלטון הנשיא בשאר אל-אסד בדצמבר האחרון. מאז אותו יום הגבירה ישראל את תוקפנותה הקרקעית בתוך סוריה, חדרה שוב ושוב לדרום קוניטרה ולכפרים בריף דמשק, וביצעה מאז תחילת החודש יותר מ־46 תקיפות באזור קוניטרה, משום שלא ניצבה מולה כל תגובה מצד שלטון השרע’ אל-ג’ולאני (שיש לו יכולת רק להרוג אזרחים חסרי מגן בחומס, בחוף, בסווידא ובמקומות אחרים).
לכן, הייתה ההתנגדות הפלסטינית הראשונה שקראה את המצב בבירור. חמאס והג’יהאד האסלאמי הדגישו כי האירועים בבית ג’ן משקפים אמת קבועה: הכיבוש מבין רק כוח, וכאשר העמים מתנגדים — הם משבשים את המערכת הצבאית הישראלית גם אם היא מצוידת היטב.
ואילו דמשק הרשמית, על אף חזרתה התמידית על גינויים והטלת האחריות על ישראל, עדיין ממשיכה לחפש "פתרונות דיפלומטיים" כדי להימנע מהסלמה — מדיניות שהוכיחה את כישלונה. ישראל אינה זקוקה לעילות להרחבת פעולותיה, ואינה מחשיבה ריבונות של מדינה שהיא מתייחסת אליה כאל שטח הפקר כבר חודשים. ועם התעקשות דמשק על זהירותה, ברור כעת כי מי שממלא את החלל הם האנשים עצמם — בני המקום שהחליטו כי ההתנגדות היא הדרך היחידה להגן על כפריהם.
