האם ישראל מנסה להפוך את צה״ל לפוליטי ולהימנע מהחשבון על כישלון 7 באוקטובר?

מאמר זה, שפורסם ב”ידיעות אחרונות”, מבליט את פרטי הסכסוך בין רמטכ״ל צה״ל אייל זמיר לבין שר הביטחון ישראל כ — מחלוקת המתמקדת סביב ההטלת ספק בתוצאות של ועדת תורג'מן, שדנה בכישלון הצבאי ב־7 באוקטובר, וזאת במטרה להפוך את המחדל לבמה פוליטית לפני בחירות הכנסת הקרובות; וכן סביב מינויים צבאיים ורצונו של כ"ץ לשנות את אופיו של הצבא — לצבא מתמסר פוליטית. 

הממשלה בפועל אינה מעוניינת לבדוק באמת מה קרה בצבא ב־7 באוקטובר. היא לא מטילה ספק ממשי בתוצאות החקירות או במסקנות ועדת תורג'מן. המוקד — לא במהות האירועים, אלא בהטלת הספק עצמו, ביצירת ספק. מבחינת הממשלה, העיסוק בכישלון הצבאי מ־7 באוקטובר עד הבחירות הבאות מהווה מרכיב מרכזי בדו‑שיח הפוליטי — כדי שיהיה מישהו שנאשים אותו, ויהיה “בשר פוליטי” להציג לציבור. העימות היום בין שר הביטחון לרמטכ״ל מכוון להבטיח שלא תהיה צלקת קבועה — אלא שהפצע יישאר פתוח תמיד. 

הרמטכ״ל זמיר נכנס לתפקידו לאחר שיחות עם מפקדים ברמות הביניים והגבוהות בצבא. הוא אמר לחבריו בזרועות הצבא: “יש פה בצבא משבר אמון קשה מאוד, חסר תקדים, ותחושת קצינים שההנהגה הבכירה לא שילמה על כשלונותיה”. זו היתה רקע להקמת צוות לבחינת החקירות. שני מרכיבים אלה — המשבר באמון ותחושת הקצינים — הם חסרי תקדים: בעבר הצבא לא ערך חקירות כאלה לאחר מלחמה, ודאי שלא בחינה יסודית אחרי סיום הלחימה. 

זמיר ביקש להסתכל קדימה

צעדו של זמיר איננו קל, ואינו ממצא פה אחד בצבא. הוא חש שהמהלך יאפשר לסגור את התיק ולהתקדם הלאה. אבל האם נכון היה לשים את ראש חטיבת המבצעים לשעבר (אודיד באסיוק) — יחד עם מפקד הדרום לשעבר — באותה “סל” כמו ראש המודיעין לשעבר, שהכיר באי‑יכולת לאסוף מידע מוקדם על המתקפה? האם נכון לערב כולם באותה אחריות?

האם ההחלטה של זמיר ללכת צעד מעבר לחקירות הייתה החלטה נכונה? האם בכך לא נזרע אי‑אמון בהכרות עצמן — דבר שיעורר עוד שאלות רבות?  

ישראל כ"ץ הוא פוליטיקאי מובהק, עם משקל פוליטי כבד. הוא לא מנהל מאבק נגד הרמטכ״ל רק מתוך שיקולים שאולי יפגעו בו — אלא להפך: ההתנגדות שלו לצבא מעניקה לו נקודות ב"ליכוד", ומחזקת את כוחו. בין הדברים שעל הפרק מבחינתו: מינויים גבוהים בצבא, כולל שגריר צבאי בוושינגטון, וכן ביקורת על כך שוועדת תורג'מן הגישה מסקנות ראשוניות — לפני המועד שנקבע — דבר שעלול להועיל לו פוליטית, כולל אפשרות דליפה. 

כחלק ממאבקו נגד הרמטכ״ל, כ"ץ הביא גם את מבקר מערכות הביטחון לתמונה — אדם ללא נסיון בחינה מבצעית רצינית. הדרישה לערב את מבקר המדינה, הלחץ הפוליטי על החקירה — כל אלה נועדו להשפיע, ליצור בחינה שלא ישרת את האמת, אלא את האינטרס הפוליטי. ניתן לראות זאת בערוצי תעמולה ממשלתיים ובפורומים מתאימים ברשתות החברתיות. מדובר בתיאוריית קונספירציה, בבגידה מבפנים, או "מרד" לכאורה — כל אלה כלים ליצירת מענה פוליטי אפקטיבי, ול”מיגונית” — עוד לפני בחירות 2026. החלשת המוסדות הביטחוניים נועדה לאפשר לעצב אותם מחדש מבפנים, ולהפוך אותם לגרסה “מוקטנת” של משטרה — רק עם טנקים ומטוסים. הבדל בין כ"ץ לרמטכ״ל? המינויים. המינויים תמיד היו נושא רגיש, אבל העניין הפעם נוגע לגבולות — ולערכים. כפי שאמר לי קצין בכיר: "זו נסיון לשנות את אופיו של הצבא כצבא — ניסיון מסוכן וקיצוני להפוך אותו למפלגתי. זה מהלך חמור מאוד שצריך לעצור". מדובר במשהו מוכר במשטרים פופוליסטיים‑לאומניים. 

רוצים חקירה? עשו זאת דרך ועדת חקירה רשמית

בתשובתו אחר הצהריים, ניסה זמיר להצביע על קו אדום: זה נגמר. רוצים חקירה? תבצעו דרך ועדת חקירה רשמית. כי הצבא — כציין — הוא היחיד שבדק את עצמו. חלק מהקצינים שקיבלו אמש צעדים משמעתיים אמרו לו שהיה צריך לעשות זאת מיד לאחר החקירות, ולא להניח לפוליטיקאים להסתפק ב”קילו בשר” שהצבא העניק להם. הם מריחים דם — והם יתקפו. 

הרמטכ״ל יגיד: אמון פנימי, קודים מקצועיים, חשובים יותר מהאופן שבו הפוליטיקאים ישתמשו בחקירות. הנקודה — לא להעניק להם קורבן, אלא להגן על הצבא.

העימות נובע מממשלה שאיבדה את מעט מהבושה שנשארה לה. ועדת חקירה רשמית היא הדרך לבדוק גם את הצבא וגם את הממשלה יחד. היא הכלי הנכון לחשוף את האמת: הזמת עדויות, הצגת ראיות, מתן אפשרות למואשמים להגן על עצמם — ואיתו להעמיד לדין את אלה שנושאים באחריות הכבדה ביותר על הכישלון החמור בתולדות ישראל. הממשלה מסרבת לכך — ולכן מושכת את הצבא מתחת למקל הציבורי שוב ושוב, כדי לשלוט בסדר היום הציבורי. 

הדבר המזעזע הוא שהצבא, השב״כ והמוסד אכן נושאים באחריות מקצועית עליונה — ואף אחד מהם לא צריך לקבל הגנה אוטומטית, גם אם כשלו. אך יחד עם זאת, חובה לבחון את אחריות הרמה הפוליטית לעומק — זו אחריות מלאה מבחינה אסטרטגית. ראש ממשלה שכיהן שנים רבות, נתן אישורים אישיים לא להכות במנהיגות החמאס, קיבל אזהרות על פרוץ מלחמה, אפשר העברת כספים קטריים, והתייחס לחמאס כ״שורש״. הוא האיש הבכיר היחיד שלא שילם מחיר פוליטי על כשלונות 7 באוקטובר; לא יסלח לצבא על כך כי הוא נושא באחריות — אחריות של ממש.