טיימס אוף ישראל: האם חצינו את סף ה"תגובה האנטישמית"?

מאמר באתר “The Times of Israel” טוען כי עם הגברת התחושות האנטישמיות בארצות הברית, והאפשרות שהן יהפכו למדיניות רשמית — עידן “הזהב” של היהודים באמריקה כבר כנראה תם. לדבריו, כל זה נובע מהשלכות 7 באוקטובר 2023 ומתקופת המלחמה בעזה. המצב תואר כ”יציאת השד מן הבקבוק” — אחרי שהיה כבול זמן רב. התפיסה האקדמית שציירה בעבר את ישראל כישות קולוניאלית והשמדה, מתפשטת היום למוסדות תרבותיים אחרים.

הכותב מתכוון ב”אנטישמיות” לתגובות גלובליות נגד “הציונות” וישראל בשם העם הפלסטיני — אך כפי שטוען, המונח משמש לעיתים לתחמנות ולהטעיה.

לפני שנתיים בלבד, קשה היה לדמיין שראש עיר נבחר בניו‑יורק יתפאר בכך שהורה לעצור את ראש ממשלת ישראל בחשד לפשעי מלחמה לפי צו של בית הדין הפלילי הבינלאומי; או ששני צעירים שישבו באירוע של “יהדות אמריקאית” בוושינגטון יהרגו על‑ידי מתנקש שצעק “פלסטין חופשית”; או שיהודים יהרגו בפיצוצים או דקירות במהלך תפילות יום כיפור במנצ'סטר — וכל זאת לא על‑ידי ימין קיצוני אלא על‑ידי גורמים אחרים.

כך הייתה ההשפעה של 7 באוקטובר 2023 על יהודי התפוצות; על אף שתמיד הייתה תלות בפעולות “היהודים הפטריוטים” בישראל, מאז המלחמה בעזה מופיעות השפעות שטרם ראו מאז קום המדינה — עם גל אנטישמיות מערבי שכן ראה מאז השואה.

השאלה הכואבת: האם חצה העולם "קו אדום" שאי־אפשר לחזור ממנו? האם השנאה ליהודים ולישראל הפכה “מצב תקני חדש”? או שמא, עם סיום הלחימה והסרת הזרקור מעזה, הדברים ירגיעו?

עד היום, לא היה גל אנטישמיות רחב כזו. גם אירועים קודמים — כמו האינתיפאדה הראשונה, מלחמת לבנון, העימותים בשטחים — גרמו לנזקים, אך מעולם לא הגיעו לתחושת חרחור כללית כזו.

ב־7 באוקטובר הכול השתנה. לפני כן, יהודים בתפוצות בכל זאת יכלו לבחור האם ישראל מרכזית בזהותם; עכשיו, “הדואליות” הזו — בין יהודי אמריקה לבין ישראל — כמעט נעלמה. גל האנטישמיות שפרץ לאחר 7 באוקטובר המשיך כל 2024, והנתונים לשנת 2025 מורים כי הנטייה לא פחתה.

כמו “שד שיצא מהבקבוק”. התפיסה של ישראל כישות קולוניאלית-שמדנית, והיהודים כחלק ממעמד דומיננטי ודיכאוני — התפשטו למוסדות תרבותיים אחרים. ייתכן שהגענו לסוף “עידן השקט” של האנטישמיות במערב מאז מלחמת העולם השנייה.

החלק המדאיג במיוחד הוא שהאנטישמיות — גם בצורתה “אנטי‑ציונית” — בולטת במיוחד בקרב צעירים מתחת לגיל 35, שהיו סטודנטים בתחילת 2024. עבורם, מלחמת עזה הפכה ל“סיפור מוסרי”. מונחים כמו “רעב” ו”השמדה” נכנסו לשיח הציבורי, והם מעוגנים בהנחות מוקדמות שקשה לנקות. השנאה ליהודים מתבטאת לא רק בימין הקיצוני, אלא גם בשמאל — “שמאל בר קיימא” שמעטפת את האנטישמיות במעטה של “צדק חברתי” ומאשים “הציונים” או אפילו “היהודים” בביצוע השמדות, “שואה חוזרת”.

הדאגה היא שגם גורמים רשמיים בתחומי שלטון ואכיפת חוק עומדים תחת לחץ של הפצת שנאה אנטישמית — או אפילו משתתפים בה. בשבוע האחרון עלה שהשייטת האמריקאית כבר אינה רואה בסמל הצלב הקרס סמל של שנאה, ומגמה זו היא חלק מהדילול. ראש עיריית ניו‑יורק ממדאני סירב לגנות הפגנה אנטישמית ליד בית כנסת, ואף הטיל את האשמה על בית הכנסת עצמו. באירופה, החרמות נגד ישראל כבר אינן בשולי החברה אלא במדיניות רשמית — מדינות כמו הולנד, אירלנד וספרד מנסות למנוע את השתתפותה של ישראל בתחרויות כמו אירוויזיון. המהלכים הללו — של “חרמות שקטות” של אמנים, סופרים ואקדמאים יהודים או ישראלים — מתפשטים בשקט, מחוץ לאור הזרקורים.

ייתכן שלכל זה תהיה השלכה ארוכת טווח על יהודי התפוצות. ישנם שני תרחישים:

תרחיש א־ — עוצמת האנטישמיות תרד במשהו אחרי סיום המלחמה בעזה, אך הדחייה מישראל — ומהיהודים — תישאר. החיים יהיו קשים אך לא בלתי אפשריים; יהודים בארה"ב, קנדה, אוסטרליה, עלולים להרגיש כמו יהודי צרפת של העשור הקודם.

תרחיש ב־ — האנטישמיות — בעיקר כ"אנטי‑ציונות" — תישאר ברמה גבוהה או תעלה; במדינות מסוימות יהודים — שכבר היו בשוליים — עלולים לסבול מדחייה שיטתית, התקפות מילוליות או פיזיות מצד ימין ושמאל כאחד. היא עשויה להיכנס גם למוסדות השלטון ואכיפת החוק. דמיינו: יהודים תחת שלטון של מנהיגים אנטישמיים — כמו ראש ממשלה בריטי פרו־קורביני, או נשיא אמריקאי כמו ממדאני או בעלת בריתו אוקסיו‑קורטז. יהודים יצטרכו לקיים את תפילותיהם בסתר — ותמיכתם בישראל תהיה בסתר. ההגירה (לארץ) תגדל, וארה"ב תאבד את ההגדרה כבת ברית אסטרטגית. מצבם של יהודי המערב יהיה אולי דומה לזה של יהודים בעבר מאחורי מסך הברזל בימי ברית‑המועצות.

השנה הקרובה תידרש כדי לראות אם רמת האנטישמיות תירגע, אם לא יהיו “תירוצים” כמו מלחמת עזה. אבל הנזק עשוי להיות עמוק — והשורשים מונחים עמוק, כך שסביר שלא ניתן יהיה להימנע מהשלכות ארוכות טווח. ייתכן שעידן הזהב של יהודי אמריקה נגמר באמת — וייתכן שאנחנו רק בתחילת הידרדות — לא בסיומה — של המפגש בין יהודי המערב לבין ישראל.