כיצד וושינגטון מגדירה מחדש את הסדר העולמי דרך עזה?

קשה להתייחס להחלטה האמריקאית האחרונה במועצת הביטחון בעניין עזה כצעד לעבר "שלום" או "יציבות". ביטויים מסוג זה, שמושמעים שוב ושוב בשיח הדיפלומטי האמריקאי, הפכו מזמן לחלק מהלקסיקון התעמולתי שמטרתו להצדיק שימוש גלוי בכוח — ולא לרסן אותו. מה שהתרחש במועצת הביטחון אינו אלא ניסיון נוסף להנדס מחדש את יחסי הכוחות הבינלאומיים בהתאם לתפיסתה של וושינגטון על תפקידה בעולם: כוח שמעניק לגיטימציה או שולל אותה בהתאם לאינטרסים — לא על פי סטנדרט מוסרי או חוקי.

לכאורה, הנוסח האמריקאי מציג עצמו כנוסחת פשרה בין הצדדים המעורבים: כוח בינלאומי, מועצת שלום, סידורים ביטחוניים זמניים, ומסדרונות הומניטריים. אך מאחורי שפה ניטרלית זו מסתתר העיקר: הפיכת עזה לשטח ניסוי — מעבדה פוליטית וביטחונית — שבה ארצות הברית בודקת כיצד להחיל אפוטרופסות בינלאומית תחת מטרייה של לגיטימציה בינלאומית, תוך המשך תמיכה מוצהרת או מרומזת במדיניות של ישראל, כפי שמשתקף ממבנה ההחלטה, מתכניה ומהתוצאות שהיא שואפת לקבע.

מעיראק לעזה: מחזור מחדש של מושג הלגיטימציה הבינלאומית

התקדים אינו חדש. בעיראק בשנת 2003 הופעל אותו מנגנון כמעט זהה: כוח צבאי אמריקאי מייצר מציאות חדשה באמצעות כוח, ואז חוזרים היוצרים אל מועצת הביטחון לבקש "הכרה" במצב — מה שהופך את השליטה בשטח לתהליך של "שיקום" או "ניהול מעבר". בעזה, וושינגטון חוזרת על אותו מתווה, עם התאמות טקטיות:

– אין כוחות אמריקאיים ישירים,
– אלא כוח בינלאומי בהחלטת או"ם,
– המבצע פונקציות התואמות במדויק את הדרישות הביטחוניות של ישראל.

אין זו מקריות, אלא תוצאה של תפיסה הרואה במשפט הבינלאומי כלי לעיצוב תוצאות סכסוכים בהתאם לעליונות אמריקאית — לא מערכת של כללים מחייבים.

שלום באמצעות כוח: הרעיון שמוביל את ההחלטה האמריקאית

בלב ההחלטה — כשם שהוא בלב הדוקטרינה של טראמפ — עומד הרעיון של "שלום באמצעות כוח". מושג שמוצג כחלופה לאנרכיה, אך בפועל הוא שם אחר לכפייה פוליטית וצבאית.

ההחלטה מתייחסת לעזה לא כאל סוגיה של שחרור לאומי או עם בעל זכויות, אלא כ"בעיה ביטחונית" שדורשת ניהול. כך הופכות זכויות יסוד — בהן זכות להגדרה עצמית והקמת מדינה — לנושא משני התלוי ב"רפורמות", כפי שוושינגטון מגדירה אותן, לא כפי שהציבור הפלסטיני רואה אותן.

זהו לב הגישה האמריקאית: זכויות עמים אינן קבועות — אלא מותנות בהתנהגותם ובהתאמתם לחזון האמריקאי של הסדר העולמי.

מועצת הביטחון — לא כסמכות, אלא ככלי

הנוסח האמריקאי מציג את מועצת הביטחון לא כמוסד עצמאי, אלא כגוף סמלי שממלאים אותו בתוכן התואם את האינטרסים של ארצות הברית. אף שוושינגטון השתמשה בעבר בווטו נגד שישה פרויקטי החלטות הקשורים לעזה, פנייתה למועצה כעת אינה עדות לכיבוד הדין הבינלאומי — אלא ניסיון למנף את מעמדה הסמלי של המועצה כדי להעניק תוקף מדיני כפול להחלטה שכבר התקבלה בבית הלבן.

כאן טמונה פרדוקס מאלף: ארה"ב היא זו שמונעת ממועצת הביטחון לפעול כראוי — ואז שבה אליה בדרישה לאשר את התפקיד שביקשה לעצמה מראש.

לא מדובר ב"חזרה ללגיטימציה הבינלאומית", אלא במיחזור שלה כך שתשקף את הכוח האמריקאי — לא את החוק.

הכוח הבינלאומי: עיצוב מחדש של המציאות באמצעות כלים רכים

ההחלטה מדברת על "כוח יציבות בינלאומי" שתפקידיו כוללים: שמירה על הגבולות, פירוק נשק, פירוק התשתיות הצבאיות של ארגונים חמושים, וניהול מסדרונות הומניטריים. כל אלו הם ניסוחים רכים לפונקציות שמשרתות את הדרישות הביטחוניות של ישראל.

ההבדל היחיד: הכוח לא יניף את דגל ישראל — אלא את דגל האומות המאוחדות. אך אינטרסים ישראליים ימשיכו להיות המצפן.

הנסיגה הישראלית המוזכרת מותנית ב"יציבות ביטחונית משותפת" — ניסוח פתוח המאפשר להאריך את הנוכחות הצבאית ללא הגבלת זמן, שכן "יציבות" היא מושג נזיל הנמדד לפי הפריזמה הביטחונית של ישראל.

תפקיד המדינות הערביות: מ"שחקן" ל"שושבין"

אימוץ הגישה האמריקאית על ידי מדינות ערביות ואסלאמיות — איחוד האמירויות, ערב הסעודית, קטר, מצרים, אינדונזיה — מוסיף ממד נוסף למשבר:

אלו מדינות שבחרו להתיישר עם הגישה האמריקאית ולדחות יוזמה רוסית שהתבססה על עקרונות המשפט הבינלאומי המקובלים, כולל פתרון שתי המדינות.

מעבר זה מסמן שינוי עמוק: מהעמדה ששמה את זכויות העם הפלסטיני במרכז — לעמדה של "מתווך" המקל על פתרונות אמריקאיים, גם אם במחיר אותן זכויות.

שינוי זה אינו מנותק ממהלך בריתות חדש, בעיקר בהקשר של תהליך הנורמליזציה המכוון לשלב את ישראל באזור תחת כותרת "שלום אברהם".

חמאס והרשות: פיצול מתמיד

התגובה הפלסטינית ממשיכה לשקף את הפיצול המבני:

– הרשות הפלסטינית בירכה, בתקווה שזה יחזיר לה תפקיד מרכזי,
– חמאס דחתה, בטענה שמדובר באפוטרופסות בינלאומית שמעמיקה את הפיצול בין עזה לגדה.

אך מעבר למחלוקת, מסתתרת שאלה עמוקה יותר:

ההחלטה אינה מכירה בייצוג הפוליטי של הפלסטינים, אלא מכפיפה אותם למנגנון "רפורמות" שמוכתב מבחוץ — כאילו הם קהל של מקבלי הוראות, לא נושאי חזון לאומי.

סופה של הלגיטימיות הבינלאומית — או השתלטות עליה?

ההחלטה מצביעה לא על מותה של הלגיטימציה הבינלאומית — אלא על השתלטות עליה.

מה שהוגדר בעבר כחוק וזכויות, הופך כעת למנגנון של "הכרות" שניתנות למי שמתיישר עם הכוח האמריקאי.

כך הופכת עזה לא רק לשדה קרב, אלא גם לשדה ניסוי:

– האם ניתן להשתמש בחוק הבינלאומי נגד עקרונותיו?
– והאם ניתן לייצר לגיטימציה שמנוגדת למה שהיא אמורה להגן עליו?

בין נוסח למציאות

בסופו של דבר, ההחלטה האמריקאית הופכת את עזה למעבדה חדשה של וושינגטון:

– כיצד להשתמש במועצת הביטחון כדי לעצב מחדש את תוצאות הלחימה?
– כיצד להחיל אפוטרופסות על עם — מבלי לקרוא לזה אפוטרופסות?
– וכיצד להגדיר התנגדות כ"בעיה ביטחונית" במקום תנועה לשחרור לאומי?

הפער בין הנוסח למציאות הוא תהומי.

הנוסח מדבר על "שלום".
המציאות — על ריכוז כוח, עיצוב כללים חדשים, וכתיבת שיטה עולמית לפי עקרונות של אימפריה — לא של צדק.