טהראן טיימס: מתקפות ישראל רק מגבירות את יציבות המשטר באיראן

המאמר הזה, שפורסם באתר העיתון "טהרן טיימס – Tehran Times" ותורגם באתר "אל-חנאדק", מפריך את הדעה לפיה האסטרטגיה הישראלית, המבוססת על תוקפנות וחוסר יציבות, רק נכשלת – אלא אף מחזקת למעשה את המשטר שאותו היא שואפת למוטט. הוא מתאר את ההדלפה האחרונה של רשות השידור הישראלית "כאן" – שבה קרא בכיר ישראלי ל"הפלת המשטר האיראני" לפני תום כהונת ממשל טראמפ בינואר 2029 – כהימור נואש ותצוגת כוח שהגיעה לאחר שישראל מיצתה את אלמנט ההפתעה במלחמת יוני, מבלי שהצליחה להביא כל פירוק משמעותי בצד היריב.

הטקסט המתורגם:

במערב אסיה, לעיתים נדמה שאשליות השליטה משכנעות יותר מהשליטה עצמה. המדיניות כלפי איראן, המושתתת על לחץ חיצוני ואובססיה ל"החלפת המשטר", הוכיחה שוב ושוב כי פתרונות פשוטים אינם אלא אשליה מסוכנת.

ההדלפה האחרונה של "כאן" – שבה בכיר ישראלי קרא ל"הפלת המשטר האיראני" לפני סיום כהונת טראמפ בינואר 2029 – מוסיפה פרק חדש לספר האסטרטגיה שנכשל שוב ושוב. אך מאחורי הרטוריקה התוקפנית מסתתרת טענה עמוקה יותר: האסטרטגיה הישראלית המבוססת על כפייה וחוסר יציבות לא רק שנכשלת – היא מחזקת את המשטר שהיא מנסה להפיל. כל שנותר הוא הימור נואש, הפגנת כוח לאחר שאיבדה ישראל את אלמנט ההפתעה במלחמת יוני, מבלי להשיג כל פיצול משמעותי בצד האיראני.

הנרטיב השולט בוושינגטון ותל אביב מתאר את הרפובליקה האסלאמית כענק על רגלי חימר, שנמצא תמיד על סף קריסה פנימית. מדובר בקריאה שטחית ומסוכנת.

המשטר הפוליטי באיראן הוכיח פעם אחר פעם עמידות יוצאת דופן, שמתעלמים ממנה לעיתים קרובות. ההנחה ששילוב של איומים, סנקציות ומכות מנע יוביל לנפילתו, מתעלמת מארבעה עשורים של הסתגלות והתבססות תחת לחץ חיצוני כמעט תמידי. במקום להתמוטט, למדה הרפובליקה האסלאמית להפוך תוקפנות חיצונית למקור לגיטימציה פנימית. כל אתגר נתפס לא כהתקפה על המשטר, אלא כמתקפה על הריבונות המהפכנית של האומה.

מלחמת יוני 2025 סימנה נקודת מפנה שדורשת קריאה זהירה מעבר לכותרות. אף שהתקיפות היו משמעותיות, הן הוצגו כהרס מוחלט של יכולות איראן – אך מה שקרה לאחר מכן היה משמעותי יותר מהפצצות עצמן: לא פרצו מרידות, לא נערכו הפגנות הקוראות לפרק את תוכנית ההגנה, ולא נראו סימנים של פיצול מוסדי.

תגובת המדינה הייתה שיטתית: שיקום המתקנים, העברת תשתיות רגישות והאצת פיתוחים תת-קרקעיים. התמונות של חפירות בנתנז, מכוסות עפר, לא היו הוכחה לתבוסה – אלא לרוח ההתנגדות וההתאוששות, שרבים מיריביה של איראן אינם מבינים נכון.

התמונה הזו חשפה כישלון אסטרטגי מהותי מצד ישראל. במשך עשורים, הדוקטרינה הביטחונית שלה נשענה על הרתעה צבאית מוחלטת.

אך המתקפה הנרחבת ביוני הוכיחה את גבולותיה של גישה זו: היא לא הרתיעה את איראן מהמשך פעילותה הגרעינית במסגרת אזרחית, ולא שינתה את נחישותה האסטרטגית. להיפך, ייתכן שדחפה את איראן להאיץ ולחזק את תוכנית ההגנה שלה – תוכנית שהפכה למבוזרת, סמויה ונחושה יותר.

הייתה לכך גם תגובה מאוחרת מטרידה: קמפיין הרתעה שכלל איומים אישיים על בכירים איראנים, כולל משפחותיהם, לפי דיווחים נרחבים. שימוש בשיטות המזכירות סרטי ריגול – אך ללא תוצאה ממשית: לא נרשמו עריקות, לא הודלפו הקלטות, ולא הופיעו סימני פניקה. להיפך – נראה כי המטרות הפכו נחושות יותר. כשהכפייה מגיעה לשיאה וכושלת, סימן שהיא פוגשת חומת חסינות שלא נלקחה בחשבון. וזה מדגיש אמת מטרידה: נאמנות הממסד הביטחוני למשטר האיראני חזקה מכל איום חיצוני.

האסטרטגיה הישראלית מתבססת, כנראה, על אבחנה שגויה: היא מזהה מתחים פנימיים עם חולשה או חוסר פטריוטיות. אמנם קיימות מתיחויות כלכליות וניהוליות, אך לקחי האזור – מעיראק ועד לוב – מצביעים על דבר ברור: התערבות חיצונית, בעיקר מצד אויבים מובהקים, נוטה לאחד את הציבור סביב הדגל. רוב האיראנים אינם רוצים שעתידם ייקבע מתל אביב או וושינגטון. הריבונות נותרת עיקרון מרכזי בזהות הלאומית האיראנית.

הסוגיה הגרעינית מגלמת את העימות הזה. מנקודת מבטה של טהראן, העשרת אורניום ופיתוח טילים הם אבני יסוד לעצמאות וביטחון. עמדה זו נובעת מניסיון מלחמת איראן-עיראק, כאשר העולם התעלם משימוש בנשק כימי נגד איראן, ומהפלישות לאפגניסטן ולעיראק שהקיפו אותה בכוחות אמריקאים.

כאשר הנשיא מסעוד פזשכיאן אומר: "אנו שואפים לשלום, אך לא נוותר על הידע הגרעיני או זכותנו להגנה עצמית", אין זה נאום תעמולה – אלא עיקרון מדיניות ביטחון לאומי המבוסס על לקח היסטורי כואב.

לכן, סירובה של טהראן לאפשר גישה בלתי מוגבלת לפקחי סבא"א למתקנים כמו פורדו, אינו רק עניין של חוסר שקיפות – אלא תגובה מחושבת למה שהיא רואה כריגול במסווה של פיקוח. כל פריט מידע, כל תרשים הנדסי, נתפס כחומר גלם למתקפה עתידית. בסביבה שבה האיומים נתפסים כאיומים קיומיים – שקיפות מלאה נחשבת להתאבדות אסטרטגית.

בו בזמן, מנגנון הלחץ הכלכלי ממשיך לפעול. הסנקציות האמריקאיות – שאיראן שואפת להסירן – פגעו בכלכלה ובחיי היומיום. אך מבחינה אסטרטגית, התוצאה נותרת מעורפלת: אם המטרה הייתה לשנות את מדיניות איראן או לעורר מרי פנימי – זה לא הצליח. תחת זאת, העיצומים חיזקו את "כלכלת ההתנגדות", העמיקו את הקשרים עם רוסיה וסין, וחיזקו את העולם הרב-קוטבי הפחות מושפע מהמערב. התוצאה: איראן אמנם פחות משולבת במערב – אך לא בהכרח חלשה יותר או צייתנית יותר.

הרעיון שישראל – ואולי במאמץ אחרון של ממשל טראמפ – תצליח להנחית מכת מחץ על איראן, הוא אשליה מסוכנת. אין "מקל קסמים" שיחולל "שינוי משטר" במדינה בעלת שורשים היסטוריים ופוליטיים עמוקים.

מה שכן קיים הוא סכנת הסלמה בלתי נשלטת. מתקפה רחבה על מתקנים גרעיניים לא תגרום לנפילת השלטון בטהראן – אלא עלולה להצית מלחמה אזורית הרסנית, חמורה בהרבה מ"חוויית 12 הימים". הטילים המדויקים של איראן – על אף מגבלותיהם – מהווים הרתעה אפקטיבית. עבור כל משקיף רציונלי, מאזן העלות-תועלת מבהיר כי איראן מסוגלת לשרוד לחצים חיצוניים, וכי הפלת משטר מבחוץ אינה אפשרית.

האובססיה הישראלית להפלת משטרים היא אשליה שמסיחה את הדעת מהמציאות. איראן איננה משטר שברירי על סף קריסה – אלא מבנה פוליטי עם זיכרון היסטורי עמוק ויכולת עמידה מרשימה. מלחמת יוני והשלכותיה חשפו את מגבלות הגישה הישראלית המבוססת על כפייה – יותר משהצביעו על חולשה איראנית. איומי המוסד, במקום להרתיע את האליטה האיראנית, נתפסים כסמלים של כישלון מוסרי ואסטרטגי. המשך הדרך הזו אינו מדיניות – אלא אשליה מסוכנת שמבטיחה רק עוד סבל, חוסר יציבות ועימותים לעמי האזור.

הצעד הראשון לביטחון בר-קיימא איננו הפלת ממשלות – אלא נטישת האשליה שזה אפשרי, והכרה במציאות המורכבת של אזור שבו הכפייה איבדה את יעילותה.