עוצמה בלי חזון: ישראל בצומת המזרח התיכון החדש

במזרח התיכון, הסדר החדש אינו נולד מקני התותחים אלא מהיכולת של הצדדים לרסן את תאוותם לכוח. הגמוניה, בכל עוצמתה, אינה מביאה יציבות אם אינה נשענת על הסכמה קולקטיבית ואינטרסים מאוזנים. כל מלחמה שישראל מציתה בשם "הביטחון" חופרת בפועל תעלה עמוקה יותר בינה לבין רעיון השלום. ישראל סברה שהיא יכולה לעצב מחדש את המפה הגיאופוליטית באמצעות הפצצות – שכוחה יכפה את הגבולות מהאוויר – אך כאשר העוצמה מנותקת מחוכמה, היא הופכת ניצחון צבאי לתבוסה אסטרטגית.
ברגע קריטי זה, נראה שהמזרח התיכון מגדיר את עצמו מחדש, הרחק מההגיון של העליונות הישראלית ובקצב שונה מזה שוושינגטון חשבה שהוא שולט.

בהקשר זה, סוקר המאמר להלן – שפורסם בכתב העת Foreign Affairs ותורגם על ידי אתר אל-חנאדק – את השינוי במערכת האזורית לאחר המלחמה בעזה, כאשר לחצי הנשיא האמריקני דונלד טראמפ הובילו להפסקת אש ולשחרור כל בני הערובה הישראלים, מה שעורר תקוות שבריריות לשלום כולל באזור. אולם, שלום זה, השברירי ממילא, אינו נראה בר קיימא, מכיוון שישראל ממשיכה להתנהל מול המזרח התיכון במנטליות של שליטה ולא של שותפות – מתוך אשליה שיסדה עליונות נצחית מול יריביה.

מאז מתקפת 7 באוקטובר 2023, שעטה ישראל לשורת מבצעי חיסול והפצצות מהאוויר שהכו בלב ציר ההתנגדות: החל מחסן נסראללה בביירות, דרך איסמאעיל הניה בטהראן, ועד מפקדים איראנים ותימנים. שיא המדיניות הזו הגיע כשניסתה ישראל לחסל את הנהגת חמאס בעת משא ומתן בקטאר – מה שעורר את זעמו של טראמפ, שראה בכך חציית קווים אדומים שאמריקה לא יכולה להכיל. בלחץ וושינגטון, נאלץ ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו להתנצל בשידור חי בפני אמיר קטאר – תמונה סמלית לשינוי במאזן הכוחות בתוך הברית האמריקאית-ישראלית.

אולם, מתיחות זו אינה בהכרח משקפת מפנה במדיניות האמריקאית, אלא התחלה של סדק ברעיון "הברית המוחלטת". מדינות המפרץ שישראל בנתה על צירופן ל"מזרח התיכון החדש" החלו להטיל ספק בברית זו: אינן רואות עוד בטהראן איום קיומי, ואינן מאמינות שוושינגטון עוברת דרך תל אביב. עם התחזקות הקשרים בין טראמפ ומנהיגי המפרץ, הפכה ישראל לשחקן שולי בעיני חלק מהבירות הערביות – ונפלה ההתלהבות מהסכמי הנורמליזציה שנכפו בעבר.

המאמר קובע כי ישראל לא תוכל להשתלב במערכת אזורית יציבה – משום שמנהיגות במזרח התיכון נשענת לא רק על כוח, אלא גם על הסכמה הדדית ואיזון פוליטי.
המלחמה הארוכה בעזה חשפה את שבריריות ישראל מבפנים: כלכלה פגועה, חברה מפולגת, ותלות מוחלטת בוושינגטון. תדמיתה בעולם הידרדרה לבידוד קיצוני, והמעבר מדימוי של מדינה המגנה על עצמה – לכוח משחית שאיבד כל מצפן מוסרי – הפך לעובדה גאו-פוליטית.

בסוף, טוען הכותב, ישראל רושמת התחייבויות שארצות הברית אינה יכולה – או אינה רוצה – לפרוע. מי שמבסס את רעיון "המזרח התיכון החדש" על כוח צבאי לבדו – בונה על חול.
כי כוח ללא חזון איננו הנהגה, ומלחמה ללא מוצא איננה דרך לשלום.